מגזין | סופר מן

גברי, מפוצל ואוניברסלי: דור הסופרים החדש לא רוצים לכתוב כמו א. ב. יהושע, ואפילו לא לבעוט בומאת נטע הלפרין

לקראת צאת ספרו "הגבעה", נזכר אסף גברון איך פעם התארח ב"פו־הטל־ האריות גוב פוליטיקה",

וויזיוני של סוף הניינטיז. גברון, אז סופר מתחיל, העז להתחצף במושגים ישראליים כשטען שהוא מרגיש קרוב יותר לצעיר אמריקאי בן גילו מאשר לשכן הפ־

למ"חניק שלו. שנים אחרי, האמירה הזאת, שהיום כבר לא נשמעת חתרנית במיוחד, עוזרת להבין את דור הסופרים שהתחיל לכתוב כאן לקראת שנות האל־

פיים, ושאף על פי שהוא כבר בן פחות או יותר 40, נחשב היום לעתיד של הספרות הישראלית.

הדור הזה עוד לא רושם נתוני מכירות מפוצצים (אם לשים בצד לרגע את אשכול נבו, שספרים שלו נמכ־

רים בנתב"ג כמו פאקטים של ווינסטון לייט), אבל בשאר המובנים הנוכחות שלו הולכת וגוברת. הדור החדש של הסופרים הוא זה שמועמד לפרסים, מתו־

רגם לשפות זרות, ולצד אלה מתרגם, עורך וחוקר. הם מרשים לעצמם לנוע על פני מספר גדול במיוחד של סגנונות, אבל עדיין רוצים לכתוב את הרומן הכל־

ישראלי הגדול; רואים את עצמם כאזרחי העולם הגלובלי, אבל מרגישים מסורסים פוליטית כאן באופן ספציפי; חיים במציאות שמכריחה אותם לחפש מקו־רות הכנסה נוספים, דווקא אחרי שדימוי האמן הש־

חפן מעליית הגג יצא סופית מהאופנה, ולמרות הגיוון האתני והמעמדי, בכל זאת קיים בתוכם מעמד אחד

מוחלש: רובם, כמובן, גברים.

אין קהילהמיפויים ספרותיים הם עניין מועד לפורענות: במק־

רה הטוב הם מייצרים שורה של יוצאים מן הכלל,

א.ב. משהו אחר

44

רומן פנורמי ישראלי כמו שהיה מקובל, לכתוב עלול ללכת לאיבוד".

לא מדמיינים קיום אחרלעומת דור הכותבים הקודם, שגילה יחס אדיפאלי קשוח כלפי סופרי דור המדינה, הניסיון של הדור הנוכחי של הסופרים לא לכתוב כמותם לא נעשה כאיזה מרד, אלא כמהלך טבעי. "אישית, קשה לי לה־

גיד שאפילו גדלתי על הספרות הזאת", מודה גברון, "גדלתי בבית דובר אנגלית, ומחצית מחיי הבוגרים ביליתי בחו"ל. אני מעריך סופרים ישראלים, אבל הבנתי שאני רוצה לכתוב כשקראתי סופרים כמו ברט איסטון אליס או דיוויד פוסטר וואלאס, כך שבשבילי זה לא עניין של מרד – לא הכרתי אותם מספיק בש־

ביל למרוד". "הסופרים היום לא מחויבים כמו בעבר לריאליזם", טוען ניר ברעם, "בעבר, אם רצית לכתוב רומן רציני, להיחשב סופר חשוב, זה היה אפיק הכרחי. כיום אני מזהה הרבה ניסיונות לאתגר את הנוסח הזה, לאו דווקא כמרד נגד הדור הוותיק, אלא כי הדור שלנו לא מרגיש מחויב לנוסח. הוא לא גדל לתוך מרכז הגמו־

ני אלא במרחב יותר כאוטי, בתחושה שלגיטימי לא פחות לכתוב פנטזיה או מדע בדיוני מאשר ריאליזם, ולהיות מושפע מפינצ'ון או מבולאניו לא פחות מא־

שר מעמוס עוז". "העיסוק במיקרוקוסמוס הישראלי עדיין נוכח ביצירות של סופרים רבים, כמו 'והיינו העתיד', של יעל נאמן, 'הביתה' של אסף ענברי או 'בגוף שני יחיד' של סייד קשוע", מסייג דרור משעני, "אבל אם יש תופעה שמייחדת את הדור הזה זו ההב־

נה שישראל לא נמצאת במרכז, ושגם את מה שקורה פה אי אפשר להפריד מתהליכים גלובליים. זו פריצת גבולות מחשבתית שמתבטאת גם בזמן ובמרחב: הרו־מן של מתן חרמוני מתרחש בארצות הברית של תחי־

לת המאה הקודמת, של ניר ברעם בגרמניה וברוסיה של שנות ה־30, ולי יש פרק שמתרחש בבריסל. בע־

בר זה היה מאוד לא נפוץ. ספרות גם כבר לא ניזונה או של'הסופרנוס' ברור היום – בלבד מספרות ל'הסמויה' יש השפעה תרבותית לא פחותה מרומנים גדולים, כמו שלסיליקון ואלי או וול סטריט יש הש־

פעה על חיינו לא פחות מהבחירות, שלא לדבר על האייפון".

העיסוק בשאלות לאומיות ביחס לספרות התחדד לקראת הבחירות: לא מעט סופרים הביעו תמיכה במועמדים או במפלגות, ואפילו השתתפו בקמפיינים פוליטיים. אלא שבישראל, המקצינה בעקביות ימינה, מתברר שלמרות ההתעוררות הפוליטית של הסופרים והמשוררים, חשיבותם הציבורית מידרדרת בטור

"אני מניח שהקהל עוד לא התרגל לכך וזה יוצר אצלו מעין בלבול. נוצר מצב שבו לסופר אין קהל קבוע. אני יודע שהרבה קוראים של 'אנשים טובים' לא התחברו ל'מחזיר החלומות' ולהפך, וזה בסדר". "יש לקוראים רתיעה מדברים חדשים", מאבחן בו־

רשטיין, "סופר שבוחר לברוא מתוכו את כל העולם בכל פעם מחדש נתקל בקשיים. זו בעיני הסיבה ש'אנשים טובים' כל כך הצליח – בלי קשר לאיכותו, לרגע הוא שיחק במגרש הלאומי, בנושא או בפצע

שאנשים מורגלים להתחבר אליו". מה בכל זאת מחבר בין כולם? "בעיני, דור ספרותי הוא דור ששואל שאלות פחות או יותר דומות. הת־

שובות יכולות להשתנות, אבל החיפוש, בגדול, הוא משותף", אומר בורשטיין, שבספרו החדש, "שאלות בספרות", מקדיש פרק לסופרים שהתחילו לכתוב בשנות האלפיים. "מה שמאפיין את הדור הזה לד־עתי הוא ניסיון לכתוב באופן שונה מהספרות הפו־

סט מודרנית של הניינטיז, מבלי לחזור לתכנים ולסגנון של סופרי דור המדינה – עוז, א.ב. יהושע

וכדומה". סופרי שנות ה־90, כמו אתגר קרת ואורלי קסטל־

בלום, היו אז אנטיתזה בועטת לדור הוותיק: מול דילמות קולקטיביות ופאתוס מהדהד, כתבו ספרות פוסט מודרנית, "רזה" ואירונית. "מצד אחד, נוצרה הרגשה שהספרות הזו הגיעה למבוי סתום ומיצתה את עצמה. מהצד האחר, כבר אי אפשר לשוב ולכ־תוב על כיבוש מוצב או על הקיבוץ", אומר בורש־

משתנה חברה לתוך התבגר שלנו "הדור טיין, ומתפוררת. המודל שהכרנו הפך לאנכרוניסטי, ואף אחד עדיין לא מבין ממש מה קורה פה. מי שרוצה

ובמקרה הפחות טוב – הכללות גסות. מה גם שמדו־בר בסופרים, אחד הזנים הפחות קבוצתיים שיש. "אני לא חושב על עצמי כחלק מדור, ולא מכיוון שאני לא מעריך או קורא את הסופרים בני גילי", מתגונן נבו, שעה אחרי שסיים את סשן הכתיבה היומי ותוך סשן טיגון שניצלים לבנותיו שחזרו מבית הספר. "החוויה של כתיבה היא חוויה יחידאית. יש לי חיבה רבה לב־

ני דורי, אבל אין קהילה. כל אחד פועל בתוך עצמו". אבל נראה שהקושי לייצר תעודת זהות לבני הדור הזה לא נובע מסגנון ההתנהלות האופייני להם כמו מהעובדה שכדור, הם מתאפיינים בריבוי השפעות בין הייחודי איך אפשר להתייחס לשילוב פרוע: המיסטי למדעי אצל שמעון אדף בכפיפה אחת עם המשיכה של מתן חרמוני לספרות השונד היידית־אמריקאית, להיקסמות של דרור בורשטיין מקוסמו־

לוגיה לצד הרומן הבלשי של דרור משעני? וזה עוד לפני שהזכרנו את אלון חילו, אלכס אפשטיין, אסף שור, אופיר טושה־גופלה ואחרים. "רוב הספרים של הסופרים מהדור הזה שונים מאוד זה מזה", מסכים ברעם, "אפשר לומר את זה על הספרים של אדף, של גברון וגם שלי. אם בעבר לסופר בדרך כלל היה פרויקט על, וכל ספר בחן אותו מזווית אחרת, היום כל ספר הוא פרויקט בפני עצמו. זה היה קיים גם בדורות קודמים, אבל אי אפשר היה להתייחס לזה כמאפיין דורי. בעיני, במובן מסוים חוסר הרציפות הזה הוא יתרון; יש חרדות, תחושות שלא אצליח לסיים את הספר אף פעם, אבל מצד שני אני לא סו־

חב הנחות מוצא על העולם והספרות מספר לספר, וזה מרענן ומרגש".

המשך בעמוד הבאיש גם חסרונות?

"מצד אחד, נוצרה הרגשה שהספרות של שנות התשעים הגיעה למבוי סתום

ומיצתה את עצמה. מצד שני, כבר אי אפשר לשוב ולכתוב על כיבוש מוצב או

על הקיבוץ"דרור בורשטיין

"קשה לי להגיד שאפילו גדלתי על הספרות הזאת. גדלתי בבית דובר אנגלית,

ומחצית מחיי הבוגרים ביליתי בחו"ל. אני מעריך סופרים ישראלים, אבל הבנתי שאני רוצה לכתוב כשקראתי את ברט

איסטון אליס או דיוויד פוסטר וואלאס, כך שבשבילי זה לא עניין של מרד. לא הכרתי

אותם מספיק בשביל למרוד"אסף גברון

רומן פנורמי ישראלי כמו שהיה מקובל, לכתוב עלול ללכת לאיבוד".

לא מדמיינים קיום אחרלעומת דור הכותבים הקודם, שגילה יחס אדיפאלי קשוח כלפי סופרי דור המדינה, הניסיון של הדור הנוכחי של הסופרים לא לכתוב כמותם לא נעשה כאיזה מרד, אלא כמהלך טבעי. "אישית, קשה לי לה־

גיד שאפילו גדלתי על הספרות הזאת", מודה גברון, "גדלתי בבית דובר אנגלית, ומחצית מחיי הבוגרים ביליתי בחו"ל. אני מעריך סופרים ישראלים, אבל הבנתי שאני רוצה לכתוב כשקראתי סופרים כמו ברט איסטון אליס או דיוויד פוסטר וואלאס, כך שבשבילי

"קשה לי להגיד שאפילו גדלתי על הספרות הזאת. גדלתי בבית דובר אנגלית,

ומחצית מחיי הבוגרים ביליתי בחו"ל. אני מעריך סופרים ישראלים, אבל הבנתי שאני רוצה לכתוב כשקראתי את ברט

איסטון אליס או דיוויד פוסטר וואלאס, כך שבשבילי זה לא עניין של מרד. לא הכרתי

אותם מספיק בשביל למרוד"אסף גברון

45

המרוקאית, שלא תשתמש בחזיר אבל תוכל לתת למתכון לא כשר פרשנות משלה. אדף מתייחס למ־

סורות מיסטיות מרוקאיות, חוזר לפריפריה ולספרות היהודית. סייד קשוע גדל בטירה, למד בעיר וכותב בעברית. אלה סופרים שהולכים אחורה. מה יעשה הסופר האשכנזי, במה הוא ימלא את עצמו? לכן הוא מייבא. זכורה לי שיחה מלפני 25 שנה עם חיים באר. כבר אז אמרתי לו שבעתיד הספרות המרכזית תבוא מהמזרחים ומעיירות הפיתוח, כמו שהיום אני מחכה לסופרים האתיופים. ספרות היא עניין של פצע – אנ־

שים גדלים במערכות סבוכות, ואז לדור השני יש מה להגיד. לכן כשמסתכלים על ספרות היום צריך לח־שוב על פריפריה־מרכז, דתיים־חילונים, מזרחים־

אשכנזים. אלה ההיבטים המעניינים". איפה הנשים בכל הסיפור הזה? אם נניח בצד את האגף המסורתי־דתי שרושם הצלחה פראית – יוכי ברנדס, יהודית רותם או מירה מגן – הרי שלעומת שנות ה־90, שהתאפיינו במפץ גדול של ספרות נשית שלא היה כמותו בארץ, מרונית מטלון ואורלי קסטל־

בלום שפרצו אותו בסערה, דרך אלונה קמחי, דורית רביניאן ועד לאה איני, צרויה שלו, איריס לעאל ור־בות וטובות – העשור וקצת הנוכחי מתאפיין בדומי־

ספרותית נשית ובדלילות ניכרת גברית ננטיות מטרידה. הזירה הספרותית אינה נטולת נשים: בלה שייר ולאה איני מועמדות לפרס ספיר, ופרס ספר הביכורים הוענק באחרונה לענת עינהר ולאיילת כש"סיפור הפתיעה רוזנבלום כנרת גונדר־גושן; אהבות" הפך להצלחה מסחרית ו"ימי חול" של עינת יקיר מיקם אותה כאחד הקולות העכשוויים המע־

ניינים. ועדיין, ביחס למספר הסופרים המובילים, הפער ניכר. "הטענה הזו כמותית ולכן משמעותית פחות בעיני", סבור בורשטיין, "אם יש שלוש סופרות מצוינות על שלושים סופרים, אז האיכות חשובה

הנדסי. "השורשים של המהלך הזה טמונים עוד בע־לייתו של בגין לשלטון", מעריך עמרי הרצוג, מבקר הספרות של "הארץ", "המערך הפוליטי תפס את הממסד הספרותי כאויב. הספרות נתפסה כיהירה ומנוכרת לרחשי העם, ובתהליך הדרגתי ומרתק הפ־

כה משופר שלטוני למוקצה אליטיסטי שלא ממלא שום תפקיד אל מול פוליטיקה לאומנית פופוליסטית, קנאות דתית מתגברת וכוחות גלובליים של חרושת התרבות. בישראל, להבדיל ממדינות אחרות, עצם המעמד של סופר מעורר תחושה של ניכור והתנ־

שאות ונתפס כחסר משמעות בהקשרים של דעת קהל או של אמות מידה אתיות ואסתטיות. לכן הספרות

היום מוותרת מראש על כוח או השפעה".איך זה מתבטא בספרים?

"היצירות הנוכחיות כמעט אינן מדמיינות עבור הקו־ראים אופציה של קיום אחר – לאומי, פוליטי או חב־

רתי, אלא משתקעות בעמדה קורבנית: מצד אחד, יצירות שמציירות מרחב או זמן שבהם היתה אפשרות להשפיע, ומקוננות על אובדן ההשפעה הזו, כמו סמי ברדוגו, אמיר גוטפרוינד או אשכול נבו. מצד שני כתיבה קוסמופוליטית כשל ברעם, אדף, חרמוני, לאה איני או הגר ינאי, שגם היא ביטוי של קורבנות סביב

סוגיית הפרובינציאליות הישראלית". "זה נכון שלדעותיהם של סופרים היה אימפקט רב יותר בעבר, אך לדור שלנו עדיין יש מחויבות פולי־

טית, אנחנו צריכים להיות מעורבים", מתעקש ברעם, "חלק מתפקיד האינטלקטואל הוא להשמיע קול,

שתיקה היא בלתי אפשרית במקרה שלנו".

כמו הקיבוצניק מ"מאסטר שף"למרות אווירת הכאוס והגיוון, יש מי שמוצאים בין ספרי הדור החדש חלוקה ישנה מאוד, עם טוויסט חדש: החלוקה העדתית. "הדור הזה הולך החוצה או מאוד אחורה", טוען פרופ' יגאל שוורץ, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ועורך ראשי בכנרת זמורה־ביתן. "אגף אחד, של סופרים מאוד אשכנזים כמו ברעם, חרמוני או מאיה ערד, הולך למודלים של ספרות אירופית. אגף שני הולך למקו־רות היהודיים. אלה סופרים שהנושא היהודי־קיומי־

רליגיוזי יותר מטריד אותם. זאת הכללה גדולה, אבל אני עומד מאחוריה". לפי שוורץ, מצב העניינים הזה משקף את החלוקה בין מזרחים לאשכנזים היום, גם מחוץ לתחום הספרות: "למזרחים היה מזל כביכול, כי כפו עליהם לוותר על השורשים שלהם, שלא נחשבו לרכוש מספיק טוב מבחינת ההגמוניה הלבנה, והם נאלצו להכניס אותם למזוודה סגורה במרתף ועם השנים פיתחו כלפיהם יחס בין הערצה לבוז. לעומת זאת, ילידי הארץ ומלח הארץ ויתרו על השורשים שלהם מרצון, הפכו לחילונים ללא מאבק. זה כמו הקיבוצניק מ'מאסטר שף': מחוק, אין לו שורשים תר־

בותיים, אז הוא מאמץ מתכונים איטלקיים. לעומת

יותר. זה גם לא חדש. אידה פינק היא בעיני הסופרת הגדולה ביותר שחיה כאן, יותר גדולה מעגנון, אבל אנשים מכירים את עגנון ולא אותה. יהודית הנדל היא סופרת ענקית, אבל לא מזכירים אותה בנשימה

אחת עם הבולטים בבני דורה. כך היה כאן תמיד". "זה פשוט עניין יחצני, של אנשים שמקדמים את עצ־

מם טוב יותר מאחרים", טוענת אלונה קמחי, "זה לא באמת עניין של גברים או נשים". אבל באותה מידה סביר להניח שהקושי של נשים להתקדם במקצועות אחרים בא לידי ביטוי גם בכתיבה, וכי ההידרדרות הכלכלית של השנים האחרונות רק חידדה את ההב־דלים בין הקשיים של סופרות לעומת סופרים. "פרי־

צת הסופרות בשנות ה־90 אכן הנכיחה את עצמה במשך השנים. אבל הנכחה נקנית גם בהתפתחות והתמדה, לעתים בהקרבה, והכי חשוב בהשגת זמן למידה וחלימה, לפני זמן הכתיבה התובעני עצמו", טוענת לאה איני, "דברים שאינם מובנים מאליהם למי שמפצלת את זמנה בין אסיפות הורים, תליית כביסה, והנחיית סדנה, אם התמזל מזלה לפרנסה יציבה יותר. על אחת כמה וכמה אם ברבות השנים הפכה אותה סופרת שנות ה־90 לאם חד הורית המושכת לבדה במרכבת הקיום. במצב זה, כל התפרשות על שדות פעילות נוספים היא כבר בגדר הנשגב. מן העבר האחר ישנם הסופרים. ואף שהאבות מביניהם, זמנם קצוב – בהשוואה לזמן המפוצל והדחוק של הסופרות, באופן הכתיבה את למצות להם מתאפשר עדיין רציף". "סופרות לרוב גם מפרסמות בקצב פחות מסו־

פרים", קובע משעני, "עינת יקיר פירסמה רק עכשיו את הרומן השני, רונית מטלון פירסמה כבר בסוף שנות ה־80 ולקח לה עוד 15 שנה לפרוץ. למעשה, סופרות שנות ה־90 כותבות רק עכשיו את היצירות הגדולות שלהן, וגם כנרת רוזנבלום או בלה שייר מפרסמות את הספרים הראשונים שלהן בגיל שבו סופרים בני גילן כתבו כבר חמישה ספרים או יותר. זה לא תלוי בכישרון כתיבה, כמו בתנאים כלכליים ותרבותיים". סופרי וסופרות הדור החדש יכולים לה־

תנחם בכך שבחוסר היכולת להתפרנס מכתיבה אין ביניהם שום אפליה. "אני תמיד אומר לתלמידים שלי, סופרים צעירים שחולמים להתפרנס מכתיבה, שכל־

כלי זה לא, ואם אתם במקצוע בשביל זה, תשכחו מזה .מהר", מזכיר נבו, וזה בא מפה של בסט סלר

המשך מהעמוד הקודם

מגזין | ?

"אני לא חושב על עצמי כחלק מדור, ולא מכיוון שאני לא מעריך או קורא את הסופרים בני גילי. החוויה של כתיבה היא חוויה יחידאית. יש לי חיבה רבה לבני

דורי, אבל אין קהילה. כל אחד פועל בתוך עצמו"אשכול נבו

"אם יש תופעה שמייחדת את הדור הזה זו ההבנה שישראל לא נמצאת במרכז, ושאת מה שקורה פה אי אפשר להפריד מתהליכים גלובליים. זו פריצת גבולות מחשבתית:

הרומן של מתן חרמוני מתרחש בארצות הברית במאה הקודמת, של ניר ברעם בגרמניה וברוסיה של שנות ה־30, ולי יש פרק בבריסל. בעבר זה היה מאוד לא נפוץ"

דרור משעני

46

מודעה

“אנחנו מדינה ימנית. אף פעם לא היה פה שמאל. רצינו לדבר שמאל למטרות

יחסי ציבור, כדי להראות לעולם שאנחנו מודרניים ולא פאשיסטים כמו העמים

שסובבים אותנו”

?