ר פ ס

אורת אליהו יחלה! ראשון

כולא בתוכו

דרושים המבארים את מצב ישראל הגשמי והרוחני בימי גלותו והתנןופות השונות שעברו עליו מעת גורש מארצו עד היום.

ומעני! לעני! מבוארים כמה מאמרי תזיל על דרך הפשט דבר דבור על אפניו. והעיקר מהזיק

דרושים על מועדים וירט, ולכל שבתות השנה, וימים הנושאים עליהם חותם לאומי

:מים על דברי הזיל, ועל תכונות נפש עם ישראל, בהשקפה ברורה על התיים, ובסקירה תוררת בכל עני! ועניז, וכמה

שמעתתא מבוארים הלכה למעשה בענינים הנוגעים לכלל ולפרט.

מאתי אליהו זאב קאצין בהרב ר׳ אליעזר חופ׳ר! פיטטסבורג, פא.

־תומס לאינטרנט מלפנים רב אביר מדאמבראוויץ ביוראפ j*״> חיים תשס׳׳א בשנת י * לפיק J<.www.hebrewbot lu דשות עזרת vs־«

R A B B I A. W. K O C H I N , £pZ- Pittsburg, Pa.

"fir.

בדפוס של ר׳ יוםך זעליג נליק, מו׳ל ה״פאלקםפריינד".

ן והוצנס לאינטרנטwww.hebrcwbooks.org

>נ׳׳י חיים תשס״א

י ת ה ל ה ב ת כ מ

מרבני גאוני ארץ המפורסמים בכל קצוי ארץ המעידים על המחבר, ומקצה העודוה אביא פה להראות נגד העם גדולה ערר המחבר בהורה ועל שאד

מעשיו שנהג ביוראפ ועל עצם הספר. אקוה שבקרב הימים אשמע מה שידברו גדולי העם, אז אביא אה דבריהם על פהח השער וזה

לאםהירא גברא קאהינא

מאת הרב הגאון הגדול בעל המחבר ערוך השלחן אב׳ד מנאווארודאר!

ביה, עש׳ק לסי מברכיך בחך הרם׳ו, נאווהדדק

כבוד ידידי הרב הגי עדיו לגאוז, חריף ובקי יא׳מ, משכיל בדרכיו מוהדיר אליהו זאב קאצי! יצ׳ו הרב דקיק פיטטםבורג באמעריקא ולכל עדה בני ישראל זרע

קדש עם אלהי אברהם יהבדכו ככל טוב אמן.

שמועה טובה הדשן עצם, מאשר שמעהי כי כהד׳ה נהקבל לרב בקהלה הכבודה פיטטםבורג, ובכן הנני נוהן בדכהי גם לכהד׳ה גם לנכבדי הקהלה שהשישו וחשמחו בחלקכם, ובחיר ישמח בם והם בכה׳ר׳ה, וההי רגלו דגל מבודכה לכל

אנשי הקהלה אמ1 ואמז ....

והנני משים דברהי אל כבוד אלופי הקהלה. למען ידעו : אשריכם ואשרי חלקכם שזכיהם לאבן יקרה כזה הצמוד בלבבי לאהבהו, ומצאהי עלי חוב קדוש להכירו ולהוקירו כערכו הדם ובטחוני חזק שכבודם ידאו שיחיה אצליכם בהרחבה בראוי ולואדם גדול. כמוהו ירבו בישראל והפלחי לד׳ שיאריך ימים

אצליכם וגם אהם האריכו ימים והחענגו על רוב טובה סלח. ובזה אויש וברכה ידידו החיש באהבה רבה ומברכו ויריד .?כל ביה ישראל

המבדכם במאה ברכוה וחוהם בברכה.

יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, החופ׳ק ביה ו׳ אלול הרם׳ו, פינםק

מכתב מאת הרב הגאון האמיתי אב׳ד דק׳ק פינסק בשם ד/ ה׳ י׳א מנ׳א הרם׳ו לפיס פינםק גדא — טבא, ושלמא רבה הגיענה לראש גבר כבוד ידידי הרב הגאון החו׳ב

םוע׳ה עריו לגאון ולהפארה מו׳ה אליהו זאב נ׳י קאצין רב בפיטטםבודג

ידיד ד׳, ימי המצרים העגומים הם הפםיקוני לבלי החזיר השובה לכה׳ר ילקדמו בברכה מז׳ט באוחן הימים שממעטין בשמחה. עהה ימי האבל לישראל חלפו ועברו. והנה זה עומד אחד כתלינו קול הרועה שבע לז׳ דנחמהא) אשר ישמיעו ישע ונחמה. עהה הניעה השעה להריק ברכה בשמחה ומוב לב לכח׳ר

הועתק יזלומס לאמטרגטwww.hebrewbooUs.org

*״י יייים תשש׳׳*

41 בברכת מז׳ט כדבר בעתו .... ברכה כפולה ומכופלת אני מציג עם הספר, ברכת מז׳ט לכת׳ר, אשר עפ׳י ההשגהה הנדיבה נתקיים בו מאמר הזיל ״אתת עמל בתודה כאז והתורה עומלת לד במקום אהד" ואף הכמתו עמדה לו, התודה שלמד באף במדרשם זיל, עד כי ממרהק קראוהו להשמיע תפארתו כארץ ההדשה ותהי המשרה על שכמו לכה! פאר בעיר אוה ד׳ למושב לו להז ולכבוד לאורד ימים, כ! מז׳ט תנינא איברד ממעמקים לערת שבתו אשר בו בהרו, אשרי הלקם כי זכו למה שזכו להביא רב נחל ומורם אשר ישבו! בקרבם, בטוה אני באלה, אשר יקוים בהם מאמרם זיל היכף לה׳ה ברכה, כי ההברד תעדה לדנלו בשפע ברכה ופרנסה טובה ובכל טוב הצפוז למחזיקים במעוז עץ ההיים, ובטה יראו לשהד מכהם להחזיק בידי מורם ורבם אשר ימצא לו מהיחו בשופי ובהרווהה, למען יוכל לשקוד על הורה ד׳ כמנוהה שלמה שהוא רוצה בה, אף ההי לאל ידו לנהל צאן מרעיהו על נאוה דשא ומי מנוהוה, ובנלל הדבר הזה ישאו ברכה, מאלקי המערכה, שמורה וערוכה, ואושר עדהם העלה כפורהה אטז, והנני הוהם בברכה מעיז הפהיהה, יהי ד׳ עמו ויעל, וקרנו הדום מעלה כנפש ידידו האוהז באהבת ההורה

ולומדי׳. צבי הירש הכהן וואלר) חונה פה פינסק

מאת בן הרב הנ׳ל בשם ד׳

ידידנו היקר הרה׳ג המפורסם לשם לגאון ולהפאדה הנודע בשערים ר׳ אליהו זאב סאציז שליט׳א.

שטההי על מכהבו המבשר לאדמו׳ר הגאון הנחל, כי מחשבהו שההיה לו מנוהה בארץ ההדשה, ומשנה שמהר. שמההי להלוה על המברכים, אהרי שבחי דאשוז הכהן הנחל אאמו׳ר במכתבו הנלבב, ברנש אש דה ושלהבה אהבה ללומדי ההורה נושאי דגלה ומהזיקים בבריהה, ומה אענה אנכי צעיר הכהונה ? יהי רצון מלפני אלהי מעון הברכוה, כי הדברים הנילבכים שיצאו מלב טהור אאמו׳ר הגאון, יעשו עטרה לראש כה׳ר, עמדה הפארה לשם וההלה ואד טוב והסד ירדפוהו לעשוה

היל להורה ולחעודה בהשקט ובטחה כנפשו וכנפש ידידו מוקירו

יעקב הכהן וואלק.

כבור ידידי הרב הג׳ המפורסם לשם ולההלה ולהפארה בשיה מו׳ה אליהו זאב קאציז שליט׳א האביר דפיטטסבורג הי׳ו.

אפריוז נמטי לאדמו׳ר הגאון האמהי אביר רפה פינםק ששבק רווהה לדזוטר מיניה, ואשא ברכה מקירות לכבי נם אני לברד את מעכ׳ה בברכה מז׳ט: יהי כסאו נכון ויעלה מעלה מעלה על פסגה ההצלהה והפץ ד׳ בידו יצליה לסקל המסילה ולהרים מכשול מדרד עמנו באמעריקא, לאכשורי דדא בכל מה דאפשר כלבבו הטהורה והנאמנה לדה קדשנו, וכל קהל עדהו יצ׳ו ידעו ויבינו לגודל מעכ׳ה ויוקירו אוהו כרום ערכו, יהי שלום ויצליה כנפשו ונפש ידידו המוקיח

יעקב יצחק הינדאן, דומ׳צ בפינסק

5 בעז׳ח ועש׳ק ס׳ ״וכל אשר עשה ד׳ מצליח בידו" החדס׳ב דומשישאק

כבוד ידידי הביבי. איש לבבי הרב חנ׳ חריף ובקי משנתו זר ונקי איש חמורות בעל נועם המרות כשית מ׳ אליהו זאב קאציז הגאבד׳ק ראמבראוויץ יע׳א.

ידיד נפש ! הן עלז לבי והדשנה עצמותי, מהבשורה הטובה אשד השמיעני במכהבו הגלוי כי הזמין ד׳ הטוב לכה׳ר מקום רכנוה כראוי וכנכון למעכ׳ה. ידעתי נם ידעהי אשר מעכ׳ה ראוי והנון לבר. כמאמז׳ל כל העוסק בהורה לשמה זוכה לרבדים הרבה, וכתר הרבנות הולמתו, על ישראל הדרתו, להיות למורה ודיין בעיר רבתי עם וברב הכמתו ויראתו ינהלם על מבוע מים קדושים ולהורות להם הדרר ילכו בה ואה המעשה אשר יעשו ויודע לחלר לרוה בני אדם ועם הסירים יההסד, ומהמם עם המימים ובטובו וטבעו הטוב ישלים יהד ודבריו יהיו נשמעים כמאמז׳ל כל שיש בו יראה שמים דבריו נשמעים והיהודים הטובים (הם הרביים) הם יהזיקו לכה׳ר טובה כי אה תלי הםידיהם ישמור ואשרי העיר אנשי דאמבראוויץ אשר כהת בו במעכה׳ר למורה להם כי רב נהה והועלה יביא להם לפי רב הכמהו ובינתו, כי השינו רב נתל לנאון ולתפארת יהשב לתם אשר מורם הוא מעם הן בהורה הן ביראח טחורה ולרגלו ימצאו ברכה, כי יחזיקו הת׳ה הנדול ויתמכו אותו בהמיכה שיש בה ממש לגדלו מאהיו, כמשאז׳ל, גדלהו משל אהיו ויעלה מעלה מעלה לשם להפארה ולההלה ויהא רעוא דהירום רישיו אכולא כרכא, כהפצו והפץ ידידו מלב ונפש ״ אליהו הכהן החוב׳ק הנ׳ל

בעזה׳ש א׳ נה ההרס׳ז רומשישאה

מה נכבד היום לביה דוד, אשר דאיהי במ׳ע פיטטםבורג באמעריקא כי עדת ביה דוד שמה כהת לרב ומודה להם אה ידידי הרב הנ׳ הריף ובקי משנהו קב ונקיש ונאה מקיים, מקרב לב ישראל לאביהם שבשמים מפורסם לגאון י םוע׳ה נאה ת ולהפארח מעוטר בהכמה והורה כו׳ כש׳ה מ׳ אליהו זאב נ׳י קאצין. אומר אליהם מה טוב עשיהם, כי מכיר אני רבכם ומורכם היקר בעור היוהו טליא ובוצין מקטפי׳ יריע. אשר יהיה לרב גדול ומורה הוראה בישראל, עפ׳י שקידהו בהוה׳ק, שם לילוה בימים. ישר והולר המים, ומעה היוהו לאיש שם שבהו בין הגאונים הגדולים, גם המה לטוב הכירוהו, ולהיוה לרב םמכוהו, עפ׳י גודל שדכו ואומץ ידו בהורה ויראה ד׳ טהורה, ובשפהיו הוצק הן וברכו ד׳ •לעולם להגיד לעם ד׳ דברים כבושים. אשר לכל הפציהם דרושים, ואהם עדה ״ביה דוד" היקרה כי ברכבם ד׳ ברב גדול וגאון הפארה, הוא הדה׳ג רא׳ז קאצין הזקו וראו להחזיק אוהו כראוי וכנכון לפי כבודו ולשמוע בקולו לכל אשר יאמר לבם אליו השמעו, כי רבכם הוא משכיל ביראה ד׳ ויודע להלור עם תה בני אדם לפי העה והזמן והמקום, וראוי חוא להיוה רב בקהלה גדולה ברוםיא ואהם אשד לקההם אוהו להיוה לרב ומורה לבם, דעו נא, כי הוא בר אבהן ובד אוריין, ומובטהני אשד דברי הנכהבים אליכם יהיו לזכרוז בין עיניכם למען ההי׳ הורה ד׳ בפיכם ע׳י הרב אשד בהרהם וההי ברכה

ד׳ על עדהכם כרצונכם ורצון אוהב מורבם

אליהו ב׳ר שמואל הכהן חופ׳ק הנ׳ל. (מקום חחוהם)

מהגאון הגדול היושב על כסא המהרש׳א באוסטרהא, עיר הבירה בעז׳ח עשירי לירח ההמישי ר׳ אסדר למעז יחיו תרס׳ו לפיק לראשי קהל ערת ישראל בעיר פיטטםפור; אשר באמעריקא, ד׳ עליהם יחיו

ויראו ברכח והצלחה בעמלם ומפעלם חטוב. מה נכבר היום כהנלות לנו חח׳מ, כי לא אלמן ישראל משרידי עם ר׳ חדואנים לנפשותם, עוד לא פסה ותמה מקרכ אהב׳י היושבים כאוהל נרורם הרהק מארץ מולדתם. הנאמנים עם ר׳ ותודתו. כאשד כאזנינו שמענו כי ניורא בשם מטעם ראשי עדת קהל רוסםיא אשד במהניכם כבור הרב הנ׳ נודע בשערים לשם ולתהלה מהור׳ר אליהו זאב קאציז שליט׳א לכהז פאר בעדתכם להיות לרב ומטיף ומורה דרך דרכי התורה וההוראה, נם להשניה על הדברים הנהוצים השנהת ועין רואה לבל יכשלו

היו בפנול. כל אלה הביאוני עד הלום ומצאתי לנכוז והוכ ?דוש להביא אליכם כרכה נאמנה וטהורה ומז׳ט לכל המעשים והעושים ולתחכדים העוזרים להעניז והמפעל הקדוש הזה אשר הוא ממש פק׳נ לההיות נפשות כישראל (כמהז׳ל בספרי פרשת תצא כראי מנוי דיינים כשרים לתהיות את ישראל .... ויהי נועם ד׳ עליכם וזכות הצדקת הרכים תהי בעזרכם, ואם מצער הוא עור האנשים הנותנים את ידם אתכם, ישנא כקרב הימים וראו כל אהכ׳י בערים הקרובות לכם ויעשו במעשיכם, ולכם תהיה הצדקה והזכות אשד נתנלנל על ירכם וכרוכים אתם וברוך ד׳ אשר לא השבית נואל מאתכם איש נאמן כמשאת לככם, רב נחל בתורה, איש דנול מדבכה כי כו נקבצו כל סנולות הקודש אשד בהז יתפאר ויתקדש מורה דרך די, נאה דורש נאה מקייס, אשר בטה ימלא מזימות לככם הטוב באמונה, ומניה ומכם תסתיים רבד טוב בישראל להנדיל תורה ולתאדיר, ושלום יהיה לכם ולבל אשד נלוה עמכם וד׳ הטוכ ישלם לכל העוזרים והעושים כגמולם בזה ובכא באושר ועושר והצלהה ככל אשר יפנו כאות נםשיכם ונפשות אהיכם הרהוקים מכם במקום וקרובים

כלב המדברים לכבוד התורה ומחזיקיה.

אליהו בהר׳מ הרב ואב׳ד בפה ק׳ק אוסטרהא.

מכתב מדודי הגאון בעל המחבר ספר נהורא דיעקב כעז׳ה נ׳ לסדר והיה ברכה וכו׳ ונבדכו בך וכו׳ תרם׳ז, םומלישאש שלום וכטו׳ם לידידי בא׳א הרה׳נ יניק והכם החו׳ב םוע׳ה איש אמונים יא׳ב

א כקש׳ת מו׳ה אליהו זאכ קאציז נ׳י אב׳ר דק׳ש פיטטםפודנ פ אהדשה׳ט אודיע לכבודו שקבלתי מכתבו לא ארע למה נתעכב כה הרבהם ש ״ ע ת ה ל ת ה ועתה אני נותז לו מזל טוכ מקירות לכי ואברך לו שיזכה לקבל נמ׳ טפח כת רה ועכירת הית׳ש ונם ליהנות בזה מפרי מעלליו כמ׳ש .אמרי צדיק י מעלליו יאכלו, ואברך לקתל עדתו שיהיו כשלום ושלוה אתו כי תקותי בד׳ שיקבלו נהת ממנו כי הוא איש טוב, האף אמנם איז אב מעיד על בנו בכל זאת™ יכולים לסמיך קהל עדתו w עלי יעז שהי* מילתא רעבירא לנלוי׳ ולא משקד » כ ה אף דורי׳ וכז מצרי אני כטוה שלא יניאו לכס כל קהל הקרוש רכרי •יטכ5•5 ם דבר רע ואף לא דיבור רע, וינהל אתכם בנהת ובמישור 5 ו ש . א פ « אחד ואחד מאתכם בספ׳י ובד״א, רק זה אבקש אני הישיש מודה לעדתיJ S n י ל ״ ב ז י ו שים שנה שתשמעי לקילו בכל מה שיצית ויבקש אתכם ב ש כ״ * ״ ״ י י שביז אדם למקום וביז במילי רעלמא חוא כדברים שביז אדם לחרירי י»יי ^ ״ כ ^ כ ת ח א י ל צ י ו ו ״ ״ צ ״ י בלבבכם ח״עורחת ש ״ - - ד שיעזוד לכם =א כל חחצטךכות של תרב החדש צ ם ^ נ י ת ו , סי ד כס בש היה הכל בהיתר יצא נאי שלכם בככיי• מאת דודו יעקב אהרן חובק׳ק סומלישאק

7 ב׳ה

הנה משמעו הטוב שצ הרב הגי ההדיף ובקי מו׳ה אציהו זאב קאצין נודע צי מאז בשבתי עצ כסא הרבנות בקיק דאמבראווי״ שהוא גדוצ בתורה וביראה ובנופת צוף מדרשו היה מקרב צבות שצ אהב׳י צמקום, ועתה כשנודע צי שמעתיק אהצו אהצ שצ תורה צעיר רבתי ק׳ק פיטטםבורג באמעדיקא צהיות בכתר הרבנות ההצמתו בעדת ישראה בעיר הנ׳צ, אמדתי צהאציצ את ברכתי עציהם ומרהוק אשא כפי אברך העדה הקדושה הנ׳צ שבזכות התורה שצ הרב הגי הנ׳צ ירומם השם יתברך את קרנם צמעצה אמעאה, ויטעמו נופת צוף מתורתו, וידאה כאו׳א דוב נתת בבניו ובכה יוצאי תצציו שהוכצו צהתזיק את רבכם בכבוד וברוב הרהבה

כנפשכם וכנפש המברך אתכם באהבה רבה אפרים בהרא׳ה ז׳ל באוסטרהא בהר שפר

הנני מגיש בזה את ברכתי ברכת מז׳ט אצ העיר רבתי פיק פיטטםבורג. אשר בעזר ד׳ השיגו כהפץ צבבם ומאווים את האיש הדגוצ מרבבת וגדוצ בתורה כאשר נוכתתי צרעת אותו ואת שיהו, היה הרב הגי הר׳ אציהו זאב קאצין, כי הוא בקי בכצ מקצועות התורה, וההוראה יתן ד׳ ויהי בעזרו אנהא את קהצ עדתו עצ מבועי

מי מנוהוה ושמה כהפצכם וכהפץ הרה׳נ הזה והפץ ידיד הרב א׳ז הנ׳צ

אליקום העלמאן, מרצ בעיר אוםטרהא

מהרב הגאון בעל המחבר י ברכת אברהם מסעלוב צהוריע קושט דברי אמה מכבוד היה זה הוא ניהו ידידי רהימא דנפשאי הרב הגי תריף ובקי יא׳ב כשית מו׳ה אאיהו זאב בהר׳ר אציעזר מתושבי פה עיר סעצוב, כי מביר אני אוהו מיום בואו פה ששקד ויגע כמה שנים בש׳ס ובפוסקים, יו׳ד והו׳מ ואה׳ע ומצא בעזהי׳ת כדי מדתו. מצא וגדוש בשים ופוסקים, ודרשתי ותקרתי אותו בשבע הקירות בעניני אויה וד׳מ ובעניני אישות, ורואה אני בו שהגיע צהודאה בשכצ זך וישר ובסברא נכונה, וכצ כדין סמיכו אנא. ע׳כ ידי תבוז עמו אהיות מתקרי בשם רב, ויורה וידין בכצ תפוצות ישראצ. ובטה יקבצו הממנים אותו צרב נתת מאתו. כי יש צו יד ושם גם בהרוש. והוא טוב

צשמים וצבריות והמקום יהא בעזרו שהפץ ד׳ בידו יצציה. וצראיה באתי עה׳ה יום ג׳ ר׳ת מרתשון שנת תרניה צפ׳ק סעצוב.

נאום אברהם בהדר מאיר אשכנזי חופ׳ק סעלוב

מש׳ב הרב הגאון היושב בעיר החדשה סמוך לאוסטרהא גם אנכי אהיה צרוף אטובה וברכה צכבוד הענין הקדוש, ואמצא אהרי דברי הגאון הנ׳צ ומרחוק אגיש את ברכתי ברכת מז׳ט צהאי קהצה, יקידא, יואצ ד׳ וירהיב את גבוה פעצכם צטובה וצזכות הרבים ויקוים בכם והמשכיצים והיינו המשכיצים עיר אמת) יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים צעוצם ועד, ואשרי העם וקהה ועדה בישראצ שככה צו רב מובהק בתורה וי׳ש ובמידות כיאות את׳ה כמוהו, ומובטהני בעזרת השם שיתקדש שיש עיי ועצ יד עוזריו בכה ובפועצ ושצום יהיה צכם ועצ דייני ישראי בכצצ ואהרב שצכם בפרט, כתפי!

כא מוקיר והובב ההורה ומהזיקה ובתוכם גם אגי הדא באצפי ישראצ

יחיאל יצחס בהרש׳פ ז׳ל

8 מכתב מהרב הגאון רשכבה׳ג מרן חיים הלוי סאלעווייציק מפריםס

ר אביר מירושלים ׳ אליהו ת לאיש נכבר ועשיר מווארשא הותז הרב הנאוז ר

ברכה מרובה לירידי הרב ר׳ ליב נ׳י חזן, וניט למע׳כ אחרי הברכה למע׳כ, הנוכחי הרב הנ׳ םוע׳ה מ׳ר אליהו זאב נ,י האביר ר׳? רובראווי׳ו עבר דחי פה וניכר שהוא נתל בתורה ויראה, ומצוין ביקרת המרות, ונפש ערינה איש נעלה בבל, ויועילו רברי אלה, להכירו לפני מע׳כ, כמו שחוא חשיבותו, ורב ערכו, כי נוסע הוא לווארשא, להתרפא שמה ממחלת עיניו, והוא אין בכחו להוציא תוצאות מרובות, ונם לבקש עזרת זולתו, נ׳כ לא יוכל לפי עדן נפשו וערכו החשוב כי ע׳כ ישים מע׳כ דעתו עליו ויניעהו תמיכה נכונה בררך המנוכר יותר — כראוי

לקרב ולכבד, ולתמוך את ת׳ח נתל כמהו.

חיים הלן־י סאלאוויצילן יום ח׳ למב׳י חתרם׳ר

מכתב מאת הרב הגאון ראש הדיינים מעיר רבתי ווילנא ב׳ח ח׳ ארר שני תרם׳ב, ווילנא

כבור הרה׳נ חויב וכו׳ כשית מו׳ה אליהו זאב נ׳י אחדשה׳ט יקרת מכתבו הניעני במועדו, והנני לברכו בברכת מז׳ט כי נתקבל לרב ומורח בקהלת ראמבראווי׳ו, כן יחי ד׳ עמו ויעל, וחנני חותם בברכה מעין הפתיחה, ר׳ יצליחהו וירוממהו, ואת צאן מרעיתו ידעה במנוחח, וימצא המםלה הסלולה, להיות מעשיו רצוים בעיני ר׳ ואדם כנפשו וכנפש חכו׳ח לכבור התורה

ולומדי׳. חיים עוזר גרודזאנסקי

מכתב מהרב הגאון בעל המחבר ספר תורה תמימה, מפינםק תורמנא שעתא לכבוד ידיר ד׳ ועמו הרב הגאון הנעלה מוכתר בנימוםין ובכל

תהלה ומעלה מהודר אליהו זאב קאציז שליט׳א, אביר בעיר פיטטסבורנ יצ׳ו אחדשת׳ט — לנחת ועוננ חיתח לי חבשורח, כי זכו בני קהלתו חחדשה לזכות בכתר תורה וגדולה, כבור ותחלה, בפעולתם המעולה, בשימם לראשם עטרת המעלה בקבלם לרב ואביר את כבור הדרת נאונו אשר כולו אומר כבור ותחלה ובטוח אני, כי כל אשר יוסיפו בני קהלתו להכיר חין ערכו הנפלא וגדולתו ונועם לקחו ונאומו יוסיפו לשמוח בחלקם חטוב אשר זכו לחם ויוכחו כי הביאו לתוכם

ברכח וכביר ומעלח, ואתו יחד יעלו מעלח מעלח בעושר וכבוד ותפארת חמעלח, ונתברכו בהם שבנותיהם הקהילות מקרוב ומרחוק אמן סלח.

והנני יתרו ת״ש ושלום תורתו באהבה רבה

דוב הלוי עפשטיץ

1

. ה מ ד ק ה

" ד' א.להי ישראל, אשר לא עזב חסדו .ואמתו ממני עד העם, בי נם בארץ ! בחי החדשה לא אבלה ימי חלדי בהבלי הזמן, והשי״ת יפלס לפני הדרך הטוב. ואקוה אם אלך תמיד בדר־ זה, ולא אקנא בהוללים אשר סעפי עשתונותיהם יהמו ויסערו לאסוף רב כסף, אז יובילני אל התכלית האמיתי, וצדקת אבותי התמימים היא שעמדה לי, כי הם נטעו על תלמי לבבי יראת די. והלהיבו בקרבי תשוקה נחלה אל למוד התות. הקרושה, ונם להשתעשע תמיד בערונת הבושם דאביי ודבא, וכר רנשי לבבי יתמיון עלי בזכרי ימי ילדותי עת ראיתי, כי אבי הרב המופלג בתורה וביראה ר׳ אליעזר שייב מעיר מולדתי דומשישאק, פלך קאוונא. במדינת רוססיא. אף כי השתרגו עריו דאגות וטרדות הזמן, בכל זאת לא נלאה מלהנות באין הפונות

בש״ם .־־פוסקים, וכן ינע ועמל לנהל נם אותי.

1א2 אמרתי לוםפר צדקת אמי הילודה והצנועה מרת פיגא רחל בת הרב הגי ר' זאב וו$ולף זציל, תקצר היריעה מהכיל. אביה ר' זאב ישב בהתמדה גדולה יומס ולילה ולמד תורה לשמה, גם למר עם בתורים מופלגים אשר באו מעיירות הםמוכוה לשמוע ממנו השיעור בגמרא ופוסקים; ואמי היקרה יגעה וטרחה לעסוק במסחר ידיה, לעזור את אבי ומורי שיוכל לעסוק בתורה ילי טרדות הפרנסה, ולהזק את

בניה וחתנה כי ישבו וילמדו ולא יבטלו מלימודם.

ובהיות* בן שליט עשר שנים שלחוני אבותי אל ש״ב הרב הגאון ד' יחיאל מיכל פיכל בעיר קאוונא, לשאוב מים טהורים ממנו, ואח״כ למדתי בישיבת הרב הגי׳ ר' זלמן, אשר ישיבתו היתה מפורסמת ביוראפ, כי הוא היה למדן נדול ומופלג להורות דרך טוב לתלמידיו, והרבה פעמים הניר לפנינו השיעור הרב הגאון הנחל ר׳ יצחק מאיד אב״ר מםלאבארקא על דרך הפלפול, והראה לפנינו איך

להוציא הלכה למעשה מתוך סברה רש״י ותוספות.

וכאשר הניע התור לחשוב מחשבות, מתי אעשה אנכי לביתי, הזמין ד' לי אשה השובה ומשוכללת במדות טובות מרת בתיה בת ר׳ אלחנן, מסעליב, אשר

ביתו היה תמיד פתוח לרוחה לעניים.

ואחר התתונה ישבתי כמה שנים בישיבה אשד, יסר הרב הגאון ר' •יצחק אלחנן ז׳׳ל מקאוונא, והגאונים' תטפוורסמים סמכו אותי בסמיכות הרבנות. כמו הרה״ג' יצחק יעקב ר׳ שלמה הכהן מווילגא, וההיג ד' יחיאל!מיכל מנאווראראק, והדה״ג ר ריינוס מלירא. ועוד, ועוד. וזכיתי להשיג עיר לשבת שם על כסא הרבנות, ושמה דאמבראזויץ, אשר בני עדתה שלהו אלי, שאבוא לכהן פאר בערתם וקרוב לשבע שנים ישבתי שם בבבור נחל, ובכל יום ויום למדתי עטהם שיעור גמרא ומשניות ובשבת דרשתי לפניהם מענין הסדרה, ורבים באו• לשמוע את דברי והיו ערבים לאזני

שומעיהם.

2 אל בענת תרם״ו יצא אש מד׳ ותשרף_את בל פתי העיר ונם כתי הכנסיות וכתי

המדרשות נשרפו ותשאר העיד שמטה.

בעת ההיא, עת מלהמת רוסלאגד עם יאפאן, והרעב נבר כארץ דוםםיא, שלחו אהרי אנשים המכירים אותי מכבר לבוא לעיר פיטטסבורנ אשד באמעריקא, לכה! פאר שם על משמרת כהונת הרבנות. האמנם לא טוכ היה לי אז, בכ״ז יראתי לנסוע לאמעריקא ארץ החופש אף חרב הגאו! ד׳ דוד מקאדלין זצ״ל, הוא נת! לי עצה לנסוע מדוםלאנד וכדרף שארם רוצה מוליכים אותו, בי כבל מקום שנזכיר את ד׳ אבוא אליף וברבתיך, כתיב בתורה (שמות נא), וכ״ה מצאתי פה אנשים ישרים

ולומדים, ואת אשר לא פללתי ראיתי.

אמנם בתהילה לא הסת לי צרות, בי רבים סכיב שתו עלי ובקשו לבלעני ולשרוף אותי בהבל פיהם על לא או! בכפי, רק בעד האטת שאדבר בי העיר פיטםכורנ עודנה הפקר ויהםר לה בל דבר הצריף שמירה מעולה. והסבה היא פלנות הרעות השוררת עור בעיר, בי מפני פירוד הלבבות אי! איש שם על לב לעיי! כדברים הנצרכים בעיר גדולה בזו וההסרונות רבו מלספור, כי עודנה היא בוסר בבל הדברים

חטובים אשד ראיתי כעיירות אחרות כאמעריקא.

ובפרטות אדבר להל! בדרשות אשר דרשתי במקהלות על הבימה. ואת חאמת לא אירא מלהניד לפני בל. בי ד׳ הוא חיודע, בי אי! מחשבתי ה״ו לעשות מהלוקות. בי שנאתי זאת מעולם. רק לפקוה עינים עודות, אשר אינם רוצים לראות ולהביט את אשר ננד עיניהם, ואס איש הרואה ההרש יחריש בעת בזאת מלחניד לפני העם, לראות ולתק! הבל על דדף התורה אז יהיה קשה לתה! ולשרש דבר אשד נשרש זה הרכה שנים. כי האי תינרא רמיא לצינוראו דבירקא, ביו! דרווח רווח (סנהדרין ז ע׳א) ופדש״י, כשהנהר נדל, פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אנפיו בעין נגדים וצינורות קטנים ואם אינו סותמו מיד חולף !)מרחיב ושוב אינו יכול לסותמו עב״ל. בי ב״ח בעירנו נמצאים תלמידי חסמים נדולים המפזרים בסו*ע ושותקים ולא ישימו אל לכבס ו על בל דבר צדקח. אבל ישימו יד על פי

לתקן תקנת חעיר. ולשקוד על תקנת ילדי ישראל לחנחינם על דרף חתורח וחיחרות.

1ב״ה כבל יום ויום ארכה לי רעים אחובים על אשר לא אבחר את האמה תחת לשוני ולא אביט על המנהנ הרע המקובל! בארץ הזאת לאמר כי בל הנדכה לשקר הנקרא ״בל$ף״ הרי זח משובח, ואקוד. לד׳ בי האמת תצא לאור ותזרה בשמש בצהרים, עד בי בולם יהיו מודים ועוזבים הררף לא טוכ. ויראו לישר דרכיהם, ובאשר

יפקחו עיניחם לחשניח על הכל בעין פקוהה, אז יבוא כל רבד על מקומו בשלום.

ואביע שבהי הורה ממקור הלב לבל תושבי העיר אשר יתמכו בי בימין צדקם ומהדקים אותי בכבוד למען אובל לחנות בתורת ד׳ כלב שלו ושקט.

וביחור אתן תודו! וכרבה לבל ההברה פועלי צדק אנשי אונגארן אשר בעידן ריתהא קרבוני, וזה עשר שנים שיתנו לי נ׳כ תמיכה בהרף בכור. ונם

לא אמנע טוב >*&הניד שבה וברכה לכל החםרה תפארת ישראל.

ואפריל נמט־ להגביר הנכבד עושה צדקה והסד מוה״ר יהושע יצהק נאלדבערנ אשד יטריה להשניה להטיב מצבי תמיר, ודי הטוב ישלם שכרו על פי פעלו

ובולם יזכו לאריבת ימים ושנים ולהיים של טובה וברבה.

בעתירת המהבר, אליהו זאב קאצין הרב רפה פיטטסבודנ, פא.

3 ת נחמו ב ה על ש ש ר ד

(בביןר)

IT"< יותר משמנח עשר מאות שנח שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו וחרב בית מקדשנו. ואוי; אנו יכולים לעלות ולראות, מפני חיר שנשתלחה במקדשנו ועוד ידו נטויח עלינו. ובל יום קללתו מרובה מחברו. ואנו תולין כי כל זח בא עלינו מפני שתפלחנו איננח בלב שלם ואמח. אפל, אם חתפללנו כולנו בלב שלר. לד׳ וגם צרפנו לח עוד דמעות עינינו, כי זד. חוא עד נאמן שתפלתנו נובעת מקירות הלב, בי אם יאמר אדם ודוי בפה ולבו בל עמו, לא יתכן כי עיניו תרדנח דמעות. ובל השערים לא ננעלו מפני שערי דמעות (ב׳ב׳מ ניט ע׳א,) אז אם היינו

עושים כן בודאי בבר עלינו לארצנו ונושענו תשועת עולמים.

אבל מהפרשה שאנו קוראים בכל שבת נהמו גראה החיפך מדברינו. כי משה רבינו שהיה שקול כנגד ששים רבוא ישראל היה מתפלל ובקש בדמעות שליש: ואתהנן אל ד׳ בעת ההיא וב׳ אעברה נא ואראה את תארץ הטובה. !ויאמר ד׳ אליו רב ל־, אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה, וקיו שאין עליו פירכא, אם למשה לא הטה ד׳ את אזנו לשמוע לבקשהו, איך ישמע אלינו? וגם צריכין להבין הגמרא (בב׳מ רף ל ע׳ב) איר יוחנן לא הרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, וקשה האם בדיני עכו״מ ילכו? ועוד בהשעה םאב אנו קוראים אה חפרשח כי תוליד בנים ובו׳ ובשבתא דנהמתא נ׳כ אנו קוראים אה הפרשה הזאה, ולפי רעתי היייגו צריכים לקרות בתשעה באב בפרשה של התוכהה ממשנה תורה. שיל הצ״ה קללות שנכתבו בה עבדו עלינו ועוד יותר. וגם המכה של והפלא ד׳ את מכותך זו מיתת צדיקים, נתקיימה בנו בשנים האלו ביתר שאת ויתד עז כי כמה גאוני יצדיקי עולם מתו ברעב וביגון ובחוסר כל. ובשבת נהמו טוב לקרות כי תוליד בנים, כי אנו מקוים לבנים טובים וכל עמלנו אלו הבנים ומי שזוכה מחשי״ת שבניו ילכו בדרך אשר רוח חבדיות ורוח המקום נוהה הימט, הוא מהמאושרים

שבעולם.

ולהבין את זאת אמרתי ע׳ז כי קראהי בספודי נאפאלע$ון הראשון מלך צרפה בי קרה מקרחו לחיות פעם אחת בעיר הגדולה,פוזנא׳ בערב תשעה באב. ובעיר הזאת היו נמצאים נאוני ארץ וצדיקי עולם וכל אנשי העיר חיו תמימי דרך חשומרים אה דיני השלהן ערוך בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ויהי בראותו כי ההניות סגרו על מסגר, וכלם הלכו לבהכנ׳ם כאבלים. וישאל נ»,פ$ולע$ון מה זאת? ועל מה זאת? ואיש מלומר בשפת צרפה, הבינו כי ביום זה נתרב בית מקדשנו וקבעו הכמים אוהו היום לבבי ומספד ולזכרו; בי הוא יום המר שנלינו מארצנו והרב בית מקדשנו וכמה רבבוה מישראל נדרנו ונשהטו עלו קדושה השם. ויאמר נאפולען כי נכסף הוא לדעת מה יעשו שם בני ישראל בבהכנ״ם? והלך עם אנשיו המלוים אוהו לבהכנ״ם

ומצא כי בל העולם יושבים על הקרקע ואומרים קינות ובוכים במר נפשם.

פתח נאפאלעא; ואמר, אמנם מאד הוטב בעיני המנהג הזה השורר ביניכם לעשוה בכל שנה ושנה זכר לארץ אבותיכם שנלו ממנה ולא השכה ארץ שלדתם מבניהם אתריהם אך ידוע תדעו כי מזה בלבד לא תושע יהורה, וישראלי לא ישכן לבטה, הישיבה על הקרקע לא תושיעכם תשועת עולמים. כי נחמה היא דק על רגע אהד להוציא היגון שבלב הוצה. ויותר טוב היה •לאהוז באמצעים ובתחבולות ממשיים תראוים עפ״י דרך הטבע. כמו שעשה יעקב אביכם שהלק את בני ביתו לשלשה הלקים בעת שראה עשו אהיו, והכין את עצמו לפהוה מההלה בשלום ג׳כ ואה׳כ להפילה לבקש

4 ולהג; מאת ד׳ שיעזור ל,ו בכל אשר יפנה, ואם לא יועיל דורון אזי היה מוכן

לצאת כאיש נבור בכל כהותיו והילו למלחמה וסטר כי ד׳ יהיה לו בעזרו.

הליו מה שאמרו הזיל, בי דור שלא נבנה בתמ׳ק בימיו כאילו נהרב בימיו. כי החיוב הוא על כל אהד מישראל להיות מהבונים שבעם, ולעשות ולתקן כל ניר, שביכלהו, ויהתיעץ עם תכמי לב איך לבנות את ציון וירושלים והיהדות ביתר, •ולא לישב ולקונן בלבד, ולהשליך כל :יהבו על ד׳ שה1א יעשה וישלה משיחו, כי כל זמן שלא נתעורר כולנו יתד לבנות הנשמות ולתקן את החסרון הראשון אשר בעבורו נלינו מארצנו. ולרפאות את המכה אשר נשרשה בקרב עמנו, היא ״שנאת הנם". אז לשוא קויט ער היום ומוכדתים נהית לקוות עד םוך כל הקצין אשר

בעתה מהויי. הוא משיה צדקנו לבוא.

וגם או יהיה בתשובה דהלכתא כר׳ יהושע אם אין עושין תשובת אין ננאלין, אלא הקב׳ה מעמיד לחן מלך שנזירותיו קשות כהמן וכו׳ ומהזירן למוטב (סנהדרין רך ציי ע׳ב) ומחויבים אנו לעודד את עצמנו ואת כל קהל ישראל, ולא שכל איש ואיש יבנה במה לעצמו כפי שכלו ורעיונו ורצונו, דק תשועה ברוב יועץ להתאסך ראשי עם וכל מפלנות ישראל יתאהדו ולא יפדרו מרעיון ציון וירושלים וכל מעשיהם יהיו מיוסרים על בסים נאמן בדות תורתנו ואמונתנו, אז בודאי תושע יהודה

וישראיל ישכן לבטח בארץ ישראל.

וזה נראה מהסיפור ממגילת אסתר, כי המתבונן אל המגילה. ישתומם על אפיסת הכוחות של עם ישראל שתיתה אז; הנה הגזרה תדעה יצאה למתות אה שמו מתחת השמים והשמיעה תזאת הניעה לאזני עמנו, ולפי תשכל תישד תיו צריכים לעורר ולבקש ולאחוז באמצעים ותתבולות לסכל עצת חמן תרע, ובכל עיר ועיר ובכל מקום אשר בני ישראל נתתים ויושבים שם חיו צריכים לחיות אספות נתלות מכל בני עמנו מבלי חבדל מאיזת מפלנת שתיא, ולברור מתם שלותים משכילים יחכמים שיסעו לעיר הבירה, ולההיצב לפני המלך ולברר לפניו כל הספקות ותמתשבות שהוא הושב על היהודים, ולהוכיה כי בני ישראל נקיים הם מכל עון ופשע. ודק

שונא• ישראל טפלו עליהם עונוה והטאים ופשעים אשר לא עשו מעולם.

ולבסון* מה אנו רואים מהסיפור של מגילת אסתר אשר בדוה הקודש גאמדה כי כל מקום אשר רבד המלך ודתו מגיע אבל נתל ליהודים, ואינם עושי! מאומה, רק יהודי אחר ושמו מרדכי, הוא לא נה ולא שקט ומלבד מח שתרבח בתפלח והחנונים לד׳ אהז נ<׳כ באמצעים טבעיים לפעול עד מקום שידו מגעת, וחוא חעיר את כל עם בני ישראל לתקן את המעוות שעשו ולהשיבם אל ד׳ לעבדו בכל לבבם. כמו דכתיב קימו וקבלו היחודים. יכו׳ ולא בלב ולב יהיו מעשיהם אך כל מה שיעשו יהיה באמת ובתמים וישליכו אתרי נוום את השנאת חנם שבלבם מאחד על רעחו ויתאחדו כולם יחד ביחודא שלים ואיש איש מהם יעשה כל מה שבכוחו לעשות, ללכת בחרך הטוב והישר בעיני אלקים, ואז כששמעו לדבריו, ידע מדרכי שתהיה אודה ושמהה ליהודים, וכאשר באמה כן היה, כי נקרע רוע הנזדה, והיהודים שבו לתיות שקט ושאנן וישבו לבטח בארץ אך בל זמן שלא תקנו את החסרון של שנאת הנם שהיה בסרבם בעומס הלב,

צעק צעקה גדולה ומרה.

והמגילה הזאת היא לנו לעדת כי אם לא נתסן את החסחון שנשרש בקרבנו מאז גלינו מארצנו, אז לא נוכל לקוות לטוב, ומקור החסרון אשד ממנח יצאה הקנאה היא, מפני שהעמית דבריהם, מה שבראי מלבם חגביהו למעלת למעלה

5 מדין תורה, וחכמים היו בעיניהם ועשו מה שלבם הפץ וישליכו את דברי התור־

אחורנית ודברי פיהם ומחשבתם הרעד. הלכו לפניהם.

\T\T הסבר הגמרא (יב׳מ ל. עב) איר יוחנן לא חרבה ירשלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, שהכל יודעים כי תשועת עם ועם מעמדו וקיומו תלוים אך בההנוך הטוב לתנך את בני הדוד שישארו נאמנים לד׳ ומצותיו ישמרו ויחזיקו בלאומיותם ולא יתבוללו בשאר אומות העולם ואימתי הוא בזמן שנלך בדרך התורה והמצוה ואנו שומעים לקול זקני ישראל, ומתנכים ואת בנינו על בדכי התלמוד שהוא

חיינו וארך ימוינו.

״זהו •טשאל אברהם אבינו במה אדע בי אירשנה? כי ההבטה־ שהבטיח לו חקב׳ח לתת לו את הארץ לרשתה, לא הםתפק אברהם אבינו בזה, אמנם לבו היה נכון בטוח בי ד' בודאי ימלא את תבטתתו, אך השאלה היתד. מי יודע אם בניו ילכו בחרכיו, ויאמרו תמיד כי הם מזרעו של אברהם, וצור מהצבתם ממנו הוא ולא יטו בניו מדרך הישר ללכה בדרבי הנוים הגרים שם, וממילא ירושה הארץ לבנים מדעים

וזרע משחיתים לא נהשבה לאברהם אבינו למאומה.

ומרדכי היהודי כאשר דאה תינוקות באים מבית הספר חיה שמח ומתנחם על כל הצרה, בידעו כי אם ההינוקוה ממרים ומהנדלים בהורה, לשוא יאמרו אויבי ישראל להשמידם כי כל זמן שיש בנים נאמנים לעמם ולהורהם לא יועילוד המלך ע׳ה, כל העצוח והחחבולוה של עמים אהדים להבהיר קימם, כמו שאמד ח מפי עוללים ויונקים יסרה עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם (תחלים ה); ומכלל הן אתה שומע לאו, מה יעלח בגודלם אם לא יביטו ולא ישניחו להדריך ולחנך אה

הילדים ובנינו ילכו לרעות בשדה אחד.

וע׳ז בכינו בתשעה באב בי הוליד בנים וכו׳ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיחם הרע בעיני ד' אלחיף להכעיסו וכוי, כי מצב החינוך ירד פלאים ופרוע הו,א לשמצה ולפי החינוך שבדו עתה המשכילים ההדשים מקרוב באו, והשליכו אה סדר הלמוד הישן ללמוד עם נערי ישדאל, תודח, נביאים, וכתובים, ואחד כך נמרא, דק לומדים על פי ה״מעטאדע" שבדו מלבם, אוי לאזנים שכך שומעות שהפרו את רתנו! ועיין בספר חומה דה להנאון הצדיק ד׳ ישראל מאיר מדארין שליט׳א, ואין איש שם על לב להקן אה מצב ההנוך כאשר היה בראשונה לטעה

פדי טוב בלב נערי ישראל, ולבל יהיו בנים משחיתים.

ת ע והנה אם נתבונן אל מצוקת הזמן הנוראה מאד כי צתת רבות םבבוט, ו עלינו, עד שאי אפשר לנשוא, ואין מי שיעורר לחזק את התורה בפרט בעירנו ינדלו כמה אלפים מבני ישראל בלי הינוך, ולא ידעו מאומה ממנהני ישראל, והנה ביוראפ היה מוטל על: הרב דמתא לעשות ולתקן כל רבד הצריך תקון, מפני שהרב היח חדאש וראשון לכל דבר וחכל שמעו לדבריו, ע׳כ חחובה היתד. מוטלה על הרב

לעשות ולתקן חכל ברוח דעת התודה.

אכל לדאבון לבבנו מוכרחים אנו לומר חאמת על. עצמנו, כי בארץ חחופש הזאת הרבנים האורתדקםים אין בכהם לעשות שום דבר ולתקן רבד חצדיך תיקון על פי ההורה, אם לא שיעזרוהו הבעה״ב חידאים וחחשובים שבעיר, ואוי נא לנו לאותה בושה ולאותה כלימה, כי חברות הולכות ומתחדשות כמעט בכל יום ויום, ועל העיקר הנחל שבתורה להנך את בנינו בדרך הטוב והישר אשד רוח האלהים ודוח הבדיוח יחיו נוחים מהם, על זח לא יביטו ולא ישניחו וכדבר

6 מותרות הוא ביניהם, וצא יטו אוז! קשבת לדברי המוכיח אותם עבוד זה, בי הבא פיהם שא תינוקות האומדים את התורה הם מנינינו ומציצינו מבא הצרות וישמרוגו מכא הפגעים הרעים, בפרט כעת הזאת אחרי שהכאיון ישוד כקטב בכא פגות שאגו פוגים ובכל מקום אשר שם ישראל גחתים, מצוה גרואה עא כא מי שבכוחו צהשגיח ול>תקן בתי ת״ת ולהשריש רוח התורה בקרב געדי בגי ישראל, למען גס כי יזקיגו לא יסוד מלבם, וזה שהבטיח לגו הגביא ישעיה, וכל בגיף יהיו למורי ד׳ ורב שלום בניר י אל תקרא בגיר, אלא בוגיף, ואז כשישגיתו על בתי ת״ת האמתיים אז תבא הנהמה לישראל ואנכי. אנכי, הוא מגחמבס, אז תחיה שמחת עולם

על ראשם, ששון ושמהה ישיגום, וגםו יגון ואנהה. (ישעיה נא)

ויי־•ו אגו מראים את כי תלד בגים וכו׳ לגחמה בשבת נחמו, בעת שהבטיה לגו ׳׳ - הגביא שכל בניר יהיו למורי ר׳ ומצותיו ישמודו, וזה עיקרה של גחמה שיזכח כא אחד אבנים טובים וישרים, ואכן אא שמע ד׳ אקרל! תפילתו שא משח רבנו להכניסו אאדץ ישראא, מפני שידע תכונת משה שהוא אא יוכא אראות את דרף הבנים, שישאיכו טעאיחם עו& חתוחז וצאכת ארחות עקאקאות, והאיש שראה חיים נעימים וטובים כא ימיו ונם נזר התורה הופיע עאיו ואמונת ר׳ היתה תקועה בלבו, איש כזה אף כי יבא בכל מקום ויהיה לו עושר ונכסים רבים מאד, אא עאר אחר, נקלה יגמור באבו אהשאיר מעליו עול התודה והמצות לולכת כדיר אה׳כ השיגה ידו וירכש כסף וזהב, יובא אא כן האיש אשר גודל כעניות, * היות שירום אבבו וישכה תורת ר/ ויחזיק א&בת בדיר אא ידעו אבותיו, עד כי

ישכה את ישראא ואת מקור מהצבתו.י מראשית כזאת ידע בי בעאות עם ישדאא אארץ ישראל, ישאיר מעאיו עבותות ל ו התורה, כי מדוב התפעאות ושמהה פתאומיות שיצא מעבדות אהרות,ר במצרים וא&תע פתאים עאה אאדץ !־יראה את אםמיו מאאים אהרי עבדו עבודת פי כל טוב, וארצו הדשנה והפוריה תוציא כא מיני יבוא אמבביד ממגד שמים,

ותהת גפנו ותהת תאנתו ישב בשאום ושאוה, וכספו וזהבו ירבה מיום אא יום, עי״ז ישכה שם ד׳ יילר בדרכי הגוים אשר מסביב, יולא יאמר עור בי יר ד׳ עשתה זאת, כי הוא הוציאם מבור הברזל לתת לתם ארצות גוים, ועמל לאומים הורישם, וכה מעשיו הראה לעמו, כעבור שכניו ישמח הוקיו ותודתו ינצורו, לכן אמד הקב״ה אמשה, רב אר, אא תוסיף דבר, כי לא טוב אר לבנם ולארץ ולראות ברבר הרע הזה

שיסורו מדרכי רי.

ה רבנו מטבעו היה נ״כ כעסן שאמר יקוב הדין את התר, וההטא שהטא במי ש מ ו מריבה יכאח כמה מגדולי הראשונים כי בא או ע״י כעסו שאמר שמעו גא המורים, וכח גדואת הכמתו נתנה או תוספות כה הכעס (תענית די) אוריתא מרתהא ליה וכו׳ ובעת כעסו אולי יפגע׳ כישראל! וגפאו עם רב, כמו שעשה ריש כן יזהאי אחדי צאתו מן המערה, כל מקום שנתן עיניו מיד גשרף, ור׳ הוא מאייר אף אפילו לרשעים, ויפקהו עיני כל ישראל לראות את האש הבוערת בעמו, ויראו לכבותה כמים של תודה שנאמד הוי כל צמא אגו למים (ישעיה נ׳ה) ויראו להזק את הת׳ת

אז יבוא גואלנו האמתי ונושע תשועת עולמים אמן.

7 ת נחמו ב ה על ש ש ר ד

בשבת נחמו המנהג בכל תפוצות ישראל ?שמוח בו כמו ביו׳ט, כי עד שבת נחמו היינו מתאבלים שלשה שבועות רצופים ובל מין שמחד! חיינו ממעטים, ובשבוע שחל תשעה באב אםוד לנו ע׳ם הדין לאכול בשר ולשהוה יין, וכל מין שמהה :אסורה לנו, ומחויבים לנהוג אבלות שלא להחליף ולשנות את חבגדים וללבוש בגדים חדשים, במו שמבואר באו׳ה סימןהקנ׳-א״והכל חייבים לתתענות בתשעח באב כמו בע׳הכ, מערב עד ערב, ויושבים על חקדקע עד חצי היום והולכים כל היום בלא מנעלים, ובוכים באי; הפונות ואומרים־ קינות, וזח יותר מאלף ושמונת מאות וארבעים ותשע שנים שאנו בוכים וצמים על הריסת בית מקדשנו שנחרב ונשרף ביום זה שתי פעמים, וגלינו מארצנו וכמה צדוה באו עלינו בחדש חזח. 1לכן בכל חדש אב, בר ישראל

ראיה ליה דינא בהדי עכו׳ם לישהמט מניה, דדיע מזלי.

והימים ימי אבל אשר קבעו לנו חכמיט מזמן ולזמן בכל שנה ושנה, והפעולוה והמעשים אשר ירוצו; ויכוננו להכליה זו מעוררים בקרבנו רגשי אחבח לארצנו וישוו לנגדנו ימי אשדנו והצלההנו הקודמים אשר היו לנו ביומי קדם, כמו שאמד המקונן זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיח בל מחמדיה אשר היו בימי קדם וכו׳ (איכח אי) ולחזק אה הקוהנו כי עוד ימים יבואו וישיבם ד' אלינו וישיש אהנו משוש כימי קדם. ובל אלה ההקנוה שההקינו חכמינו זיל שאנחנו משמרים אוהם, הועילה לנו הרבה לשמירה הרגש ולהצילני מכל המקרים והפגעים הרעים, שבמעט כלח עשו בנו לחכחידנו מן חעולם. ואגלי הדמעוה הנוטפוה ויורדוה על לחיי היהודים, הן הנה טל של החיה המחיה אה הרגש ומשיב את הנפש וכסמימדפאהםלכלאיש חחובב עמו ודתו. יהבכיוה והדמעוה החשבנה לאבוה הרנש הרף המבריא אה הלב ומעורר אה רעיון הבוכה להבין היטב על מוז חוא בוכח, ולאמץ ולחזק רוח התקוה על עתידות

עמנו, ולקווה לקץ הגאולה.

" אם אמנם עה צדד הוא לישראל. אילם ממנה יושע השועה עוצמים, כי הההבוננוה 3 הזאה מועלה מאד לחפיח בו רוח הקוח לחחיוה אה הרוח ולהשיב נפש ולחדש רוח נכון בלב כל אחד, ולקבל על עצמו בלב שמח ובנפש שוקטח כל חחצים ואבני בליםטראוה אשר שונאיו ומגדיו יזרקו בו, ולבלי לוזוז זיז כל שחוא ולבלי להיוה לברות למלתעות הגלים תזידונים המתרוממים נגדנו, ולעמוד כסלע איה! בלב ים מול כל חדוחוה הסוערות, כי טבע המקרים ופעולתם על האדם, הוא כטבע הנהרות וחרוחוה, מי שרגיל בשרו במים. ויודע לשחוה, עליו יפעלו חמים פעולח טובח ונמדצח, לחזק גיוו ודוחו לחבדיאו הלהחלימו, ומי שאינו רגיל ובקי לילף בחומר מים רבים, יוכ׳צ להקתה שבפםיעה חראשונה במים יכרע החהיו ויטבע במים ויאבד חייו, וכן חדוחוח מי שלמד להלוף ננד הרוח וידע איף לחחזיק מעמד בעח שחדוח מתגבר, יפעל הדוח עליו לטוב, ישיב אח נפשו ודוחו. ומי שאינו רגיל ובקי בזח יכריעחו

ויפילחו לארץ. ולפעמים יורידהו לבאר שחה.

1P טבע חמקדים המחדנשים לבוא על חאדםחאדם חשוקט על שמריו מעודו. ואשר, הצלחתו משחקת לפניו בכל עת. אס יבוא עליו איזה אסון פתאום וחיח כגבר אין איל, ולא דחוק הוא לראוח, כי אנשים שלוים ושקטים כאלה יפלו שדודים לרגלי איזה מקדים רעים שיעברו עליהם. אבל האיש שמעודו הוא ידוע־חולי ומכאובים וסובל׳ הרבה מנעוריו. וכבד נוסה במםוה נדולוה ונוראוח ומכולם יצא בשלום, איש כזה לא יפחד עוד משום דבר דע המתרגש לבוא עליו, וכל מקרה משחק לו, כי מקריו הרבים ואסוניו הנתלים אמצו אח רוחו וחזקו אה גיוו ועשאוחו

8 כמטיל ברזל לעמוד בקומה זקופה נגר בל אבני בלע אשר יזרקו עליו בירעו בי אליו

לא יגיעו.

VI"- ראוי הוא שבל אהד מבני ישראל ישום על לבו ביום הזה, הוא תשעה באב, כל הקורות שעברו עלינו למען יתחזק בתקות העתיד אשר התקוה הזאת היא חיי רוחנו ומשוש לבנו. כי כל מנעמי חחיים ותענוגות בני אדם אשר כל העמים יתענגו עציהם וינעימו לחם אח חייהם, כל אלה מוזרים הם לנו אך חיינו חם חיי תקוח ותוחלת לעתיד רק העתיד מרחף תמיד לננד עינינו. ותקות העתיר היא תחיה רוחנו ונפשנו אבל מתי יבא העתיד המסווה נעלם מעיני בצ בשר. סתום וחתום הוא ער עת קץ, ולהתאזר כה וגבורת לסבול עוד. יש לנו לשוות ננד עינינו את חעבר. הנורא עם בל תלאותיו אשר עברו עלינו ולא יזוזו מנגד עינינו, ואז נראה כי כל מקרי העבר פעלו עלינו פעולה עזה ונמרצח, לשום כח אבנים כחנו ובשרנו נחושה ונפשנו תדרוך עוז, ובלב אמיץ נלך הלאה דרכנו חמלאח חתחתים למרות אשר על כל צעד וצעד פזורים אבני ננף וצורי מכשול, בידענו נאמנח כי כבר למודים אנו ללכת בדרכים מסוכנים. .ובכ״ז לא סרנו מן המסילה הישרה' כמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהלום מייד) לא נסונ אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחך. בי רביתנו במגוום תנים ותכס עלינו בצלמוה. אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו

5אל זר וכו׳ כי עליך הרגנו כל חיום נחשבנו כצאן טבחת....

ואולם אם בבצ השנים העבת יתעוררו אצלינו רעיונוה שונים בנוגע לעם ישראל הנדכה והנענה, אבל השנה הנוכחיה שהיא חשנח חשלישיה אשר רוב ישראל ביוראפ נמצאים בצרה נתלה; כמה אלפי ישראל נפלו בחרב על שדי חמלחמה, וחשאית אחריתם אלמנות •ויתומים הרבה ברעב ובחסר כל, אשר טובים חללי חרב מחללי רעב העטופים ברעב, ובחוצות ערי אירופא חם מושלכים, כדומן על פני השדה ואין מי שירחם •עליהם. כי שונאי ישראל ישמחו על זח כי יש לאל ידם להוציא ולהפיק זממם הרע, ולשפוך דם נקי כמים ואין מוחה בידם, כי בשעה חירום לא ידרשו ולא יחקרו היטב אה מעשיהם ואה עלילוהיהם הרעים אשר יעשו אה בני ישראל. והכל מותר להם לעשוה עם בני ישראל; הרציחות הנוראוה הנעשות בארץ רוםםיא כעת תזאת אין לשער ואין כח בפי העט לתאר אה מצב ישראל כמו כי מחוץ תשכל חרב, ובחורי ישראל נופלים כעמיר מאחרי חקוצר על שדי המלחמה, כמה אלפים נהרגו ולא באו אף לקבר ישראל, וחרבה מתגוללים כדמן על פני חשדח

והיו שם לברות לחיוה השדה ולעוף השמים למאכל.

ובחדרים אימה, אימת מות, כמה אלפי ישראל מהו ונהרנו בבית עיי עלילות שוא ושקר אשר בדו עליהם, והזקנים והנשים והנ8» שנשארו בחיים הוליכום שרי צבאות דוםםיא אל פנים ארץ דוםםיא, מקום אשר לא ידעו אבותיהם ואשר מעולם לא ישב בהם איש יהודי מפני רוע הנזרה שננזרת עליתם, שאין איש יהודי רשאי לתר שם, ובעת המלחמה התירו הגזרה ושמה הנלו ישראל מארץ ליטא ופוילען, ונם שם לא מצאו מנוח, במה אלופי ישראל מתו שם בחעב, ואיש ישראל אין שם מתחילה שיוכל לרחם על נדחי חקדובים מישראל. ומן העת שנחרבח ארצנו לא היהה עה צרה לישראל כמו השנים האלה, ומי יודע מתי יבא הקץ

לצרתנו ומתי יושעו יהודה וישראל?, כי תצדות החדשות משכחוה אה חישנות.

ובכה תבכה בלילה (איכת א׳) שתי בכיוה הן צרות הישנות וצתת חחרשות המחחרשוח בכל יום ויום, אשר בלילח הזה תרמוש כל חיתו יער לטרוף את בני ישראל עד נמירא. והלילה האיום הזח אשד כל הרוחות הרעות סוערות ונושבות להטביע את אניה ישראל הדלה, ולהפכה משורש זכתן תשלש שנים

9

­ שעברו, אשר היו בולו טרור, יעורר בלב כ? איש ישראל ביום התשעה באב הזה א בי המקרים והאפונים שנקרו ויאתיו בלילה המד הזה, וכל הזכדונות המעציבים והמרגיזים נפש ולב יתיצבו לנגד עינינו בימים האבלים האלו, שנועדו והוקבעו מראש יבבי ולמספר. והעצב הבכי והיגון של הימים האלה הם מתזקים ומאמצים את רוחנו, ונהלי דמעות הנוזלים ושוטפים מעיני בל בני ישראל, הם בנהלי עדגים ובמעיני הישועה. ני הלב המלא מכאובים ופצוע בפצעים ידגיש עדן בשעה שנפשו תתעטף עליו וישפוך את מרי שיהו וידגיש שנגולה אבן מעמסה מלבו ורווה לו. והעונג הזה, הוא התענוג היחידי הנשאר בעד היהודי בנלותו, והוא: האמצעי

היחידי להקל מכאוביו.

ואמנם בנוגע לתועלתן של הדמעות לענין נצתיות, נקל ולב״א להבין, כי דמעות של הימים האלה הם כעדים נאמנים שעור לב היהודי מלא תקוה ותותלת, ועור רנשותיו היי• בקרבו, ובל אנתה שיהודי מוציא מקרבו על אבד; ארצנו ועל תודבן בית מקדשנו, הוא כקול מבשר את ביאת הנואל, והם אותות תיים ובריאות ולאומהנו, כי רק המת נשכת מהלב, אבל התי — הי הוא ולא ימוש מן הלב. וע״כ אותות העצב, אותות הבריאות חם כי רוח החיים עודנו נושב בלבנו. כי שנים רבות ובבירות האלה, לא מחקו ולא הסירו :את רשמי תקות היהודי, כי עוד שוב ייצוב לארצו ארץ אבותיו, ונם בארץ החדשה נושב רות חיים ותמוה לשוב לארצנו. והגלים הרבים שעברו עלינו לא שטפו ולא הדיחו את הסמנים הטובים האלה, שהם אותוח חזקים על חייה של האומה ועל ארצה, כי י תחדש כנשר נעוריה. והוא מופת נאמן, כי היהודי וארצו שניהם תיים ומתכים זה על זה. לזאת איננו מתיאש מהם ומזכיר אותם תמיד, ובכל רגע ודנע מהוה עליהם, ולא מתו בקרבו חלילה, וכל הגלים לא יפעלו עליו מאומה, והאומה הישראלית תלך

לבטח דרבה, דדך תמים, עד שתגיע אצ מטרתת.

וכמו ההולה המסוכן שכל הרופאים לא מצאו לו מזור ויואשו ממנו ורגעוי חייו מנו לו, ולמדות התלטת הרופאים הוא מאריך ימים ושנים במחלתו זאת, חולה כזה עומד למעלה מידיעת הרופאים, ואין לו לחוש לדבריהם וצהשנית עליהם; ככה אין לעם ישראל לפתור מסל, עקא ומרעין בישין ומבל מתלה וכל תקלה, ונם אם גדולי הרופאים מחליטים ואומרים טאש לחייו ומנבאים כי עור מעט וימות מיתה נפשית ויתבולל בעמים, נם אז אין לו לשום לב לדבריהם, כי רופאי אליל באלה כבד נבאו נכואה כזאת, עוד מאות בשנים מקורם ולא האמינו אז כי תשאד עוד האומה תישדאלית בחיים. ואם למרות דבריהם עוד עם ישראל חי וקים ומדגיש כאחד העמים הנדולים שבעולם, הנת זה אות ומופת כי הרופאים האלה אך רופאי אליל המה, ואינם יודעים מאומה את טבע התולה. אמנם בן לוא גברת מתלה כזאת על עם אחד, אז כבר היה מת ועבר ובטל מן העולם כמו העמים הגדולים והעצומים פרם, בבל, ועוד ועוד, אשר בבר ירדו מעל במת חחיים, בעוד שישראל חקטן וחרפה עודנו בחיים. ולזאת אין לנו לשמוע לדבריהם; ואין לשום לב לפצ החלטותיהם, בי אינם מכידין, ואינם יודעים את תכונת ישראל וטבעו וכחו הנדוצ לשאת ולסבול

את כל התלאות הרעות המתרנשות לבא, עליו.

Jfi״2 הדמעות שאנו שופכים הן לאות על חיינו ומי שאינו מחאבל על ירושלים הוא אות, שבבר נמחה ממנו כל דנש כבוד תאומה, וכבוד הדת, ואין לז חלק ונחלה בד׳ ובארצו, ולא נחשב עוד שותף לעם ישראל. ובעת שנזבה במהרה לשוב לארצנו ולשמוח בשמחת תודתנו, אז לא יזכו האנשים חאלח לשוש אתנו משוש, כמו שאמרו חז״ל (בתענית י—עא) כל המתאבל על ירושלים זוכה והאח בשמחתה, ומי שאינו מתאבל וכו׳ הוא מדה כנגד מרה, אם אין מרגיש צער

10 ה״הערר״ של ישראל, לא יזכה להרגיש את דגש שמהותם, מצא יהיה צו שום הלק ונהלה בשמהת ירושלים שתבנה במהרה בימינו, ,ומי שדואג ומתאבל, דואר. מיד ומרגיש בשמחתה, כי על דבר מת נגזר שישתכח מ! הלב, כמו שמצינו אצל יעקב) מזה הבין, כי עוד יוסף תי, ומי שאינו אבינו, וימאן ולוהתנהם, (בראשית ל״ז נתםעול ואינו מתאבל בימים האלה סימן הוא, שהוא מת מירושלים, ונכבה בלבו הרגש היהודי לכן איט מתאבל, דאין מתאבלים רק ההיים על המתים, אכל המתים

אינן מתאבלים על החיים.

אמנם כן, בני ישראל מצוינים הם נם בזה, בהשקפתם הנמרצה תמיד על פנימיותו ורוהניותו של דבר ולא יביטו על היצוניתו, וזו גבורת ישראל שיבולים לומר ״אתה בהרתנו מכל העמים״ וכוי, בעת שהעמים דשים אותם בעקבותיהם, ומשפילים לארץ כבודם; בעת שאין להם הלק ונהלה בשום משרה מדינית ומרהיקים אותם מכל כהונה ומשרה, ונם בעת אשר םיצח כל אביריו ד׳ וקרא עליו מועד לשבור את בהוריו, בכ״ז עומדים ומתפללים ושופכים שיה לפני די, ואומרים כמנצה המעוטר עטרת תפארת הנצהון ״ורוממתנו מכל העמים״ וגם ״עם מדושני עונג״ וכוי, כי למחות כל ההרפות והגדופים רואה הוא ומרגיש רוממות רוהו ונפשו, עד כי כל התלאות לא דכאו לארץ רוהו ולא השפילוהו ולא העבירוהו על אמונתו, ואדרבה ישמה בשמהת תורתו ואומד ז!מ! שמהתנו ביום ההג, בעת שיגון ואגהה יתקפוהו, ועיניו זולגות דמעות, ולבבו פצוע וקרוע לגזרים,

ישמה הוא כמתת גורלו ובשמהת רוהניותו.

א!" בכ׳ז צריכין אנו לית! לר להבין כפי שכלנו עד מתי לא ירהם ד׳ עלינו ועל זרענו וטפנו? ומתי יהיה הקץ לצרותינו? כי בכל שנה ושנה אנו קוראים נהמו, נהמו, עמי, ועדין לא נושענו מאומה ובכל יום אנו מהכים ומצפים על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ולסוף כל יום צרותיו מרובין מהבית, ואין כה לסבול והרבה שואצים: מתי יהיה הקץ לצרותינו? וכמת אנשים יוצאים לתרבות רעה ויסירו את לבם מאביהם שבשמים. לכן צריכים אנו להבין היטב מדוע נלינו מארצנו, ואיזה און מצאח חחשגחה בנו? הלא כנגד כל אומות העולם נהשבנו נם היום כשושנה בין חחוהים, כן רעיתי בין תכנות, כי כל המתת טובות נמצאים רק בלב ישראל, ואפילו הריקני! שבהם מלאים מצות כרמון (סנהדרין לז־ע״א) וכל אומוה העולם יושבים על אדמהם שאנן והשקט, וגם בעה הירום ישפכו דמיהם בעד ארצם וטובהם, בעוד שאנהנו גולים ממקום למקום ומממלכה אל עם אהר, ועד מהי רשעים יעלוזו? הן כבר כשל כהנו לסבול את הצרות והגלות המרה ומי הכם ויגיד

לנו פשר הדבר הזה, מח זאת? ועל מה זאת?

וכפי הגמרא (בסוטה לה—ע״א) שדרשו על הפסוק והשא כל העדה ויתנו את״ד) ,אמר ד׳ יוהנן אוהו היום קולם ויבכו העם בלילה ההוא (במדבר י ערב השער, באכ היה, אמר הקב״ה הן בכו בכיה של הנם ואני אקבע להם בכיה לדורוה, משמע מזה שכל הצתה שאנו םוכלים ונושאיים זה כמה מאוה שנים, הוא מפני שאבותינו הטאו בהטא של המרנלים ומעלו בשליהותם, ולכן אנו בנולה קרוב לאלפים שנה. והמאמר הזה צריף ביאור היטב וכי מפני שאבותינו הטאו ואינם, לכן אנהנו עונותיהם נסבול? ועזר במה הטאו אבותינו, הלא היו שלוהים,« נהמו עמי ה ואמרו שהארץ הוטבה בעיניהם, ועוד הנהמה של הנביא ישעיה נ

יאמר וכו׳ הוא לשון עהיד, ומדוע צא אמד בלשון הוה: ״אומר״?

ולהבין זאת, אביא לןי קורא יקד, עוד מאמר, אשר הוא כמעט זר מראשיתו עד אהריתו: על משמרתי אעמדה אמד הבקוק וכו׳ מה מצוד שהצד לו צורה ואמר איני זז מבא! שנאמר ״ואצפה״ אומר תקב״ה כל מי ששבר קרדומו יבואו'

11 אצלי, התהיל צווה עד אנה ד' שועתי אליך ולא תשמע, למה תדאט, און ועמל תביט, אמר לו הקב״ה הוי רב את יוצרו והרש את חרשי אדמה, בן תודה אתה ולא עם הארץ, לך כתוב אלף בלוה, ואה׳.כ תאמר הודיעני את הקץ, מדרש שוחר

טוב עכ״ל. ולהבין כל זאת אמדתי שכל ישר ע״פ תאמת:

הנה ידוע ומפורסם לכל. כי באמעריקא בארץ ההדשה מי שדוצה לקנות לו שם טוב ולפרסם שמו ואת מםהרו בסל הארץ, אזי מהויב הוא קודם כל רבד לפזר הון רב לפרסם את עצמו ומסחרו בכל מכתבי העתים היוצאים במדינת, וכל המרבה לשבח את עצמו הרי זה משובת יותר. ועל ידי הפרסום הזה הוא מושך תרבה אגשים אצלו, הנם שהכל יוחעים שדבר זת שכתב ופרסם במכתבי תעתים הוא שקר מוחלט, ובמרמה עשת זאת לדבר דברי הבאי ולנזם כל דבר על אתת שבע, למען ימשוך אצלו את העם, כמו שאנו רואים יום יום כהוזא קרי בהיל כי בדהוב זה ובתנות זו נומעד״״ימכרו םהורה בזול נתל ויעשו ״םעיל" על כמה מיני סחורה, ולבסוף כל הערמומיות שבעולם יעשו ״בםעיל" ולדבר הזה ישנם אנשים מיוהדים היודעים לרמאות את חבריות ומין אחד או דבר אהד ימכרו פהות מהמקח בעוד שמעלים את המהיר כפל כפלים על מיני םהורה אחרים לתונות את המון העם שאינו יורע להבהין בין רבד לדבר ואם כי הכל יודעים שמקור השקד הוא ביום המכירה ״םעיל" בכל זאת המונים רבים יבואו לקנות ולא לעוון יהשב מעשה תרמית זה להמום־ וכל המרבה בשקר ובמרמה להכם יחשב, והכל משכהים ומהללים אותו שהוא איש היודע לעשות מסהר ״והוא איש נכבד שיודע הרבה פאליטיק ובעת שבארץ תישנה נקרא איש כזה פשוט ננב, או נזלן, הנה בארצנו ארץ החופש להכם יהשכ, והכל מכבדים איש כזת, ומנבאים עתידות לו

שעתיד ולהיות מפורסם שמו ברבים.

וכמו כן במצוות דוהניות: כל דבר המביא לידי פרסום לפרסם את שמו של העושה בעולם, והכל ידעו מה שעשה, על זה נותנים ומפזרים כסף הרבה. ואפילו על דבר שאין דוה המקום נוהה הימנו, ונס אין רוח חכמים נוהה מזה הדבר מרבים העם ליתן יותר מדי, כי על כבוד מדומה מפזרים כסף רב, ועל מצוה נתלה שאין למעלה ממנה והכל יודעים ששקולה היא כננד כל התורה, ממנה יעלימו עיניהם, ואין דורש ואין מבקש אותה, מפני שאין לה התתנלות והפרסום, כמו שמצינו בתודה שפיקוה נפש דוהה שבת (יומא פה) ומותר לעשות הכל בשבת עבור חולה מסוכן, אפילו על ספק פקוה נפש מותר להלל שבת ויו״ט, וכל מי שמחמיר על עצמו להזהר שלא לעשות ע״י ישראל וימתין עד שיזדמן לו עכו״ם נהשב הוא כאלו שופך דמים, וכל המקיים נפש אהת מישראל כאלו קיים עולם מלא וכל אחד מישראל מהויב ליתן עבור מצות פקוה

נפש כפי ערכו וממונו.

ומציני בנמרא (נדרים מ׳ ע״א) שד׳ עקיבא תלך לבקר אחד מתלמידיו ובשביל שכיבת ודיבצו לפניו היה אומר לו: דבי! החייתני, ויצא ר׳ עקיבא ודרש, כל מי שאינו מבקר הולים כאילו שופך דמים, ובכ׳ז המצוה הגדולח הזאת רופפה מאד בעירנו, כי בית הולים אהד הוא לנו הנקרא ״מאנטעםיארע האםפיטאל״ והבית הזה אין ביכולת העיד אשד ב׳ה עשירים נתלים נמצאים בתוכה להספיק לו כל צדכו ולהנהינ שם כבשאר בתי הולים שבעולם, כי בכל מקום ראיתי בבתי ההולים של ישראל, הדאקטאדים הנתלים מהעיר ילכו שם תמיד בכל יום ויום, ויבקרו את החולים אחד עניים ואחד עשירים באין הפרש ביניהם, ופה מחויב כל הולה ד״ל לשלם עבור הדאקטןזר, ומי שאין ביכלתו לשלם בעד הד1$קט$ר המומחה ירפאו אותו הרופאים הצעירים אשר לא ידעו עוד להבהין בין ימין ושמאל, וכמה'

12 יעברון מהעולם עד שיתרגלו וילמדו לדעת על פי כמה נםיונות, מפעמים גם לרופאים הצעירים איננה מעלת, כי טוב שמושם מלימודם, ובעת שהם רואים

ומשמשים את גדילי הרופאים, לומדים הרבה יוחד ממה שהורה הנםיון להם.

וגם בכל מקום שבעולם האנשים החשובים שבעיר ישגיתו על בתי התולים יותר מעל בתי חםד אחרים, שלא יחסר שם מאומה, והאכילה תהי טוב כפיו השגחה יתרת שתבל פקודת הרופאים חמומתים לאותו דבר, מפני שחחולח צרי ינת; יו בעת הנכונת מתי שיצטרף ההולה, ובכמת עיירות הולכין בכל יום הנשים הכבודות והתשובות לראות אם הבשר והעופות טובים ושיהיה המרק בטוב טעם כפי הראוי להולים. וזה מצוה גדולה הראויה לנשים שאננות להשגית על זה. אף בעו׳ה אין איש שם על לב להשגיח על דברים באלו. דברתי עם כמה אנשים חשובים שבעיר אדות זאת, ויענוני, מה לנו ולצרה הזאת, להיות ליהודים בית הולים פרטי?, הלא התולה מותר לאכול מה שיתט לו, ואין עליו להחמיר על עצמו מלאכול טרפה ונבלה כי פקוח נפש דוהה הכל, ילכו חתולים לבתי ההולים

שבעיר, ששם ישגיחו על כל דבר בכי טוב.

ולא ידעו האנשים האלה, כי מי שהורגל כל ימיו לאכול מאכל כשר, לא יכול אוי להריח את ריח תטרפות והנבלות, כי לזרא הוא לו מאבל עכו״ם, אפילו בעת שמותר לו להתנאל בפת בג שלחם, בפרט מי שעומד ח״ו על מפתן המות, ולא ידע את עחו מה יחיד. עמו, והוא בעל יםורים גדול ומונה על ערש דוי, ומלאף המות מרתף על פניו, אז כל אדם לבו נשבר בקרבו ומתודה עיל כל מח שעשה בכל ימי חייו, ומרק שאיננו כשר תועבה היא לנפשו, ואם אין ביכלתו להשיג מאכל כשר, ומוכרח לאכול ולהתגאל בפת בג שלתם, אז אכילת כזאת אשר נפשו

קצח בח, לא תוכל ליתן כח ועוז לחחולח.

בשנה חראשונח להתיםדות חבית חולים של ״מ$נטעפיארע", חלבו נשים שאננות לבקרו תמידין כסדרן, וחשגיחו על כל דבר שצריף השנתת ונחנו שם כראוי וחנון לבית החולים של יהודים. אבל לדאבון לבנו, מהעת שהפסיקו ומנעו מלכת שם, ולא ישימו עוד לבבם להשניה על כל רבד, אבד המקום חזה את תנו בעיני כל ישראל, והיום הוא כמעט חפקר, וםומכין על תמשרתים משם, ועל הרופאים הצעירים, עון גדול הוא מנשוא, ד׳ יכפר •עלינו על זאת. ולא ידעתי אם תועיל על זה מהילה, ומי שיש בידו לתקן ולא איכפת לו, בודאי עונו ישא, ודומה כאילו תוא שופף דמים ומרבה יתומים קטנים בעולם, שתוא פקות כמת נפשות. ולא ישינ» על לב ולא יטו אזן קשבת לדברי, מפני שאין הנאת עצמם נמצאת בהמצוה

הנתלה תזאת.

וכן עיקר גדול מעיקרי הדת והיהדות, הוא המצוה הגדולה של ״וזבתת כאשד צויוזיף״ (דברים יב) ושמנה עשר טרפות נתנו הלמ״מ, אשר הלק אהד מהיורה דעה יכיל כל דיני טרפות ונבלות,ותשוב׳יםמתויביםלדעת כל הרבדים הנוגעים לשהיטה וטרפות בעל פח, וגם חובת היא על מנהיגי חתר להשניה יעינא פקוהה בדריזות ובזתירות על כל דבר, הן בשהיטה והן בבדיקה, והן על המוכרין בתנות שלהם שיהי׳ הכל בכשרות ובנקיות. והנזהר מהם, יאמרו הראשונים הוא כטבע דף חלב ומעוטר כמעלות טובות, כי דם נעכר ונעשה בשר, ומי שאוכל טרפה ונבלה וכל דבר טמא, הוא האיש שעלול לרציהה ולכל מדות דעות ולבו נוטה תמיד לשפוף דם נקי כמו שאמרו הז׳ל: עכו״ם שאוכלים שקצים ורמשים הבלו

13 ע״ב הזהירה התורה להשמר מאר מכל פעולה ומעשה .אשר יוכלו לסבב השחתה המרות או רעות נפסדות. וכן אסרה לנו התורה מיני אכילות המעבירות דפ הנפש ומולידות נטיות בלתי זכות המטמטמין את הלב, כמו שהאריך בזת

הרמב״ם בספרו מורה נבוכים בהלק שלישי, עיי״ש,

021׳? בעירנו הכל שוהטין, והפקר הוא לכל מי שרוצה לשהוט, ומי שרוצה למכור בשר כשר, אפילו מי שלא עוסק בזה כל ימי הייו, ולא ירע איך לנקר את הבשר, ונם השוחטים אינם נזהרים לתזור את דיני השחיטה והטרפה תמיר, וכמה שותטים שכתו את ההמשה דיני שחיטה. ומי ידבר בדיני טרפות, הדפ־ הזה לא ירעו היטב מעולם, וביור&פ הרבנים סומכים על השוחטים אשר לא ירעו היטב כל דיני טרפות, כי יבואו אליהם וישאלו בעת שיחי׳ להם ספק, ותמיד המנהנ ביור$פ שהשוהטים מהויבים לשאול שאלת הריאה מהרב רמתא, אפל בעירנו לא ישאלו על זה רק יעשו מה שלבם הפץ, ופוסקים כפי ראות עיניהם, ולא ילמדו הספרים השייכים לשוחטים, כי ביור&פ בעת שתבא שאלת הריאה

לפני הרבנים, מעיינים בה הרבה עד שיפסקו הלבה למעשה.

בי שמעתי ודרשתי היטב שכמה שו׳ב מוכרים נ׳כ בשר כשר, ומשכימים בבקר ועומדים בעצמם וחותכים את הבשר, ועד חצי היום עומדים בהנות וקרדום או קופ״; בידם ועובדים עבודה קשה ואה׳כ הולכים לבית השחיטה לשחוטתם, וקרוב לודאי שהשחיטה שלהם אסורה כנבלה כי לא ירגישו בפנימה, וכמה פעמים העידו עליהפ ׳:•וחטים שלא ירעו בדיני סכין כלל, וחוץ מזה• חם חשודים לאותו רבד, כמבואר ביוד׳ר פ׳ י׳ח ס׳ק י׳ה וזיל הרמ׳א; בקצת מקומות נחנו שאין שוחט ובודק לעצמו, ועיי; בספר יר אברהם שהוסיף על דברי ההמ׳א; אבל כששוהט לעצמו ומוכר לאחרים מרינא אסור, דחשיר להכשיר טרפה, ועיין ברמב,ם פיה מהלכות מאכלות אסורות ובטור ושו׳ע ם׳ ם׳ה, ובפרט הרכר ידוע לכל שהשוב׳ים ה נ׳ ל חיו מחליפים את הסימן שעשאו מתהילה שהוא טרפה ואח׳כ אמרו אמתלא שכשר הוא, ואחרים שלא יקהו לכן אמרו שהוא טרפה ועיין בש׳ך ם׳ סביר ם׳ק י׳ט ביור׳ד ם׳ י׳ה והט׳ז ם׳ק טו ובשו׳ת טוב טעם ורעת ם׳ מ׳ט, ועיין בשו׳ת שואל ומשיב הלק ב׳ ם. ט׳ו ובשו׳ת חתם סופר היור׳ר, ובספר ערוך השולהן ביור׳ד ם׳ק מ׳ וזיל לבן נהגו שלא

יהיה השו״ב המוכר בשד נ׳כ.

ושמעתי מהרה׳ג ד׳ זאב מרנליות מנויארק שאמר בפני כמה אנשים שלא ראה משלם הפקרות בבשר כשר כמו בעיר פיטםבורנ, ואוי לאזנים שכך שומעית, עיר רבתי עם ביה כערך ארבעים אלף איש חוץ מםביבותיה שהכל לוקהים פה בשר כשר ולא ישניהו על זה, והמכשלה הזאת על הרועים ועל פרנסי ישראל כמו שאמר הנביא (יהזקאל ל׳ר) בן אדם הנבא על רועי ישראל וכ׳ ולא יתנו עין כוהנת להבהין בין שה לשה ובין כשרה לטרפה וכו׳ ע׳כ הקיצו נא מתרדמתכם להקים הדבר על בסים נאמו ע׳ם דית, ומי שיש בידו לתקן ולא ישית לבו לזה, בודאי יהיה לרראון עולב, ואליכם בעת׳ב חחרדיס לדבר ד׳ ובעלי תורה, אשים דברתי קומו נא,

עורו נא, ותקנו מה שיש בידכם לתקן.

לאל ישמעו לקול השוהטים האומרים כי אם יפול ספק מעט הם מטריפים כי זה שקר גמור, כי לפי דבריהם היו צריכים להטריף רובן של הבהמות הנשהטין כי בבל שמונה עשר טריפות םטכינן על רובא וולא בדקינן, ונקובת הריאה מהויבים לבדוק

משום דשכיה בהם ריעותא טובא לכן בדקינן.

ובכמה עיירות באמעריקא ראיתי שיש בהם ״ועד הכשרות" שישניה בכי טוב על זה, ודברתי פעמים הרבה בענין זה ולא שמעו לקולי, ועל השוחטים לא אדבר, מפני שראיתי בעיני את העבודה הקשה שלחם בעת תשהיטה שעומדים במים

14 הנשפכים על הרצפה ורצים במהירות למלאות את דברי הממונה על השחיטה, והוא עכו׳מ, הנקרא ״מענעדזשער״ או ״פ$רמאז" והם עומדים בסכנה נתלה אם צא ימלאו אהרי דברי העכו׳מ, והשוחטים ולא נהשבו בעיניהם למאומה, כי למותר הוא

בעיניהם, ופרנסת השהיטה בזוית ומצומצמת.

P אל הבעה׳ב ההשובים שבעירנו ארבר מדוע הם שותקים ומשימים יד לפה, אמנם " יודע אני, נם עתה שלא ישמעו בקולי, ולא בקול עטי, אף ההיוב על כל אהד היודע בעני! זה, ליתן מודעת רבה, למהות על זה למען לא יכשלו בנבלות וטרפות, ואם אתם תהרישון בעת הזאת, בדור הבא לא ידעו את חחםרון וההעדר שיש בעירנו ויאכלו הכל! טרפות בפדחםיא, ואז לא יועילו כל הצעקות והקולות שסעולם, כי אם

יעברו שלש שנים בלא מחאח, אז חוא חזקתם חזקה.

לזאת אני עושה מהאה גלוית שלא יחזיקו במאכילי נבלות וטרפות, ולא יביטו על הדועים המעלימים עין מזה, ועוסקים בדברים מדיניים להציל את הכלל מצרות, ומדברי הק ודת שהם דברים קטנים בעיניהם יעלימו עין, ואומרים שזה הוא מדברים הישנים שאינו כדאי וראוי לטפול! בזה, ואין מקפידין הרבה בענינים כאלה שכבר אבד עליהם כלה; אם תעזבו את עיקר התורה, ולא תקפידו על רבד אכילה ושתיה, אז בקרב הימים יתערבו בני ישראל בין העמים, ולא יהיה ניכר

אם מזרע ישראל תם, ומאד מאד צריף תדבר הזה שמירה מעולה.

1מי ידבר ממצות תלמוד תורה שהיא שקולה כננד כל התורה, וכל העוז וההדר של ישראל הוא דק התודה, ונם העולם לא נברא כי אם בשביל התודה, ובכל עת שישראל מהזיק בה והולף בדרכיה אז יד ישראל על העליונה. ואין כל אומה ולשון יכולים לננוע בהם. כי הכמת התודה הוא כתרים, מנן ומהסה הזק מאד לעמוד ננד כל שונאי ישראל, כמו שמבואר בנמרא (םנתדריז זילו ציד ע׳ב) והובל עול מפני שמן. חובל עול של םנהריב מפני שמנו של הזקיהו, שהיד, דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשית מה עשה? נעץ הרב על פתה בהמ׳ד ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ירקד בהרב, בדקו מדן ועד באד שבע ולא מצאו עם הארץ וכו׳ ולא תינוק ותינוקת,

איש ואשר! שלא תיו בקיאים בדיני טומאה וטהרה.

והכונה מה שנעץ הרב בבהמ׳ד, לא שירקדו בתרב את מי שאינו עוסק בתורה, כי הלא אינו הייב מיתה בידי ארם, אף הכוונה היא שאז היתה מלכות ישראל בסכנה ממלהמת םנהדיב שבלבל את כל הארצות, ומהראוי היה שהזקיתו ילמד אז את עמו לקרב ואצבעותיהם למלהמה כדי להלהם עם םנהריב הבא עליהם, אבל הוא בידעו כי נבורת ישראל אינה בחרבם כמש׳כ כי ולא בחרבם יירשו ארץ רק באלקים יעשו חיל. ע׳כ כדי לעורר את כל העם לעסוק בתורה שהיא חרב נאותם של ישראל, ובח יושעו מחרבו של םנחריב, ושלא יסמכו על חרבם וגבורתם בלמחמח, נעץ הרב בבהמ׳ד. למען יראו הכל את הסכנה חמרחפת על ראשם מחרבו של םנהריב, ואין להם הצלה אהדת כי אם לכנוס לבהמ׳ד ולעסוק בתורה, וסל מי שאינו

עוסק בתורה ידקר בהרבו של םנהדיב.

ובאופן זה היה הזקיהו מלף יהודה מעורר את כל ישראל לעסוק בחורה, נם את עמי הארץ, ומי זה האיש אשד ישמע את מלכו מדבר דברים כאלה ולא יחנו• שארית כהו לעסוק בלמוד התורה? ער כי בקרב הימים לא היה עוד עמי הארץ באיי ונם תינוק ותינוקות איש ואשת היו בקיאים־ בדיני טומאה וטהרה, וזאת חיתח כוונת שלמה המלף ע׳ה להנהיג את מלכותו בישראל שלא ללמוד אותם תכסיסי המלהמה שלא ע׳פ דרכי המלוכה הטבעית דק הנהינ מלוכה אלהית בישראל, ועל כן נאמר (בדברי הימים כ׳ט) וישב שלמת על בםא ד׳, למלף תהת דוד אביו, שחעיד

15 עליו תכתוב שייטב על כסא די, שלא נאמר כן על מלך אהר זולתו, כי ׳עב להנהיג מלוכה אלהית בישראל בלא חרב ובלא תנית, כי אם בלמוד תתורה, לדעת כי עם הכם ינבו: הגוי הגדול הזה, ויהיו כולם יראים מהם כדכתיב ודאו כי שם ד' נקרא

עליך ויראו ממך ולא תתהוללנה עליהם מלתמות גדולות מכל שכניהם מסביב.

יתבאר מאמר הגמרא (סנהדרין דך צד עיא) תניא משום ר' פפיים גנאי תיא לתזקיתו וסיעתו שלא אמדו שירה עד שפתתה תארץ ואמרה שידת, דכתיב־ מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, המאמר הזה הוא פלא גדול, מי בקש זאת מד׳ פפיים לגנות את הזקיהו המלך שהיה צדיק גדול וקדוש מאוד לומר עליו גנאי הוא להזקיהו וסיעתו״״ולא אמר שום דרש על זה מאיזה פסוק? אבל באמת ר׳ פפיים לא בא לדבר היו דברי גנאי על הזקיהו על שלא אמר שירה על מפלת םנהריב, רק בא ליתן טעם, למה לא אמד הזקיהו שירה, לפי שאצל הזקיהו היה הדבר ננאי

לומד שירה, לפי שלא נתפעל מזה מאומת.

וביאור הדברים, דהנה ידוע שכעת ההיא תיו שתי כתות בירושלים, הזקיהו וסיעתו שהיו יושבים בבתמיד ותיו עוסקים בתודה והיו בטוהים בד׳ שיושיעם מיד םנחדיב; והכת השניה שבנא וסיעתו, שהם היו תרוב נגד תזקיתו וסיעתו, והם רצו להשלים עם םנהריב ולהמסר בידו, כדאמרינן (בםנהחרין דף כו אי) שבנא הוה חרש בתליםר רבוותא, חזקיהו הוה דורש בתר סדי רבוותא, כי אתא םנהריב וצד עליה דירושלים כתב שבנא פתקא שראו בגירא. שבנא וסיעתו תשלימו, הזקיהו וסיעתו לא השלימו; וכאשר יצא שבנא מהעיר אתא גבריאל! אחריה לדשא באפי משרייתא, אמרו ליה משרייתך היכא? אמרו הדרן בי. אמרו ליה א׳כ אתיכי קא מחייכת בן, נקבוהו בעקבא ותלאוהו בזנבי סוסיהם ותיו מנדרין אותו על תקוצים ועל הברקנין, ונשארו כולם בירושלים, וכאשר תיתה מפלת םנתריב וראו כל ישראל את תשנתת ד' על העיר ועל תצדיקים, אז תזקיתו וסיעתו לא נתפעלו כלל מן הנם ולא אמרו שירה, כי באמת לאנשים •גדולי הערך כאלת שחסו על כבוד ד' באופן נפלא כזה שהיו יושבים בבהמ׳ד ועסקו בתורה ובטהו בד׳ שיעשה להם נם, בעת שםנחריב כבש את כל העולם כולו וצר על ירושלים תיתה אמידת שירה על מפלת םנחריב לא לפי מדרגתם, כי השירה תיותר גדולה הושרה תהילה 0עת שהיו יושבים בבהמ׳ד ולמדו בתורה והראו לכל כי לא נתפעלו כלל מדברי סנחריב וידעו מקודם כי השיית לא יעזוב את הםדו מהעוסקים בתורה וזהו שירה היותר גדולה לתשי׳ת בהיות בטחונם תזק מאד כי תשועתם בוא תבוא ולא פהדו ולא רעדו מפני כל ואחר שחיתת מפלת םנתריב לא תתפעלו מזח כלל ולא אמרו שירח ולפ׳ז

היה חעדר השירה שלחם יותר נעלות מאמירת השירה.

אמנם הני תליסר רבוותא שהיו במהנה של שבנא שהם לא בטהו בדי תהילה ורצו מקודם להשלים עם םנהריב הם בראותם את תנם הנחל תזה, מרוב התפעלות רצו כולט לבית המקדש ראמרו שירה על הנס. והם הנקראים כנף הארץ, כי הזקיהו וסיעתו היו הראשים, והם צעקו אז בקולם שירה, והם שבו עתה לד׳ ובקשו מהשי׳ת שיעשר, את הזקיהו למלך תמשית בשביל גודל קדושתו שתראה להם. וז׳ש מכנף תארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, ובכדי שלא יהיה יוצא מהכ&ל אמד ג׳כ שידה, וזהו שאמד ר׳ פפיים ננאי תית לתזקיתו וסיעתו שלא אמרו שירה, דיל שמח שלא אמרו שירה על מפלת םנתדיב סבת הדבר היתה, יען שהיה הדבר גנאי לתתפעל מזה, כי הם היו בטותים מתהילה כי ד' לא יעזוב את הסיחו, כי ידעו מראש מה שיהיה אתדית תדבר, ותזקיתו למד זאת, כי גדול זכוח התורה מכל, ממשה רבינו ע׳ה בעת שבא עמלק להלהם עם ישראל ברפידים, והזיל אמרו שדפפו אז מתודה, נטל משה מטה האלהים בידו ועלה על ראש הגבעה, והראה להם כאשר ידים משת אח

16 ידו וגבר ישראל וכו׳ והזיל (ברי־ כ׳ט ע׳א) אמרו וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא לומר בל זמן שהיו ישראל מםתכלין בלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מהנברין, והכל תלוי בלימוד התורה כי היא חיינו וארך ימינו ובה

מהויב כל ישראל להנות יומם ולילה.

ח1"' מה שאמר ר׳ אליעזר (כתובות קיא יב) עמי הארצות אינן חיים כדכתיב כי טל אורות טלך וכוי כל המשתמש באור התורה אוד התורה מהייהו ור׳ יוה:; מצא זכות על עמי חארצות אחר שמתזיקים את לומדיה, וכל המשיא בתו לת׳ה והעושר. פרקמטיא בתיה ומהנח ת׳ח מנכסיו בעולם וכו׳ וזכות חתורח גדול כי תחילת דינו של אדם אם קבע עתים לתורח וכי ואפילו בעולם חזח חתורה ג׳כ חומה לנו מכל צרה ופגע, וכל זמן שבני ישראל מחזיקי; בה ותינוקות של בית רבן יושבים ולומדים אז אנו בטוחים מכל שונא ישראל, ומכל גזרח רעח, כדכתיב מפי עוללים ויונקים, אף בעוח׳ר נתחלל כבוד חתורח מאד ואין איש שם על לב לההזיקה ולהעמידה על מכונה, בפרט אוירא דאמעריקא שהוא מקולקל ואנשיה חם חלושים בתורה (חוץ מאלה שבאו מיור$פ ותלמודם בידם) ולכן מצוה גדולה על כל איש ואיש• לראות לההזיק את התורה וללמדה לבני ישראל ולהשריש בקרבם רוח התורח והיהדות ולחנך אותם ביראת שמים שלא תשתכה היו תורה מישראל, כי אם אין נדיים אי; תישים, אוי לנו שכך עלתה בימינו, הן דור אהד לפנינו היו כל החדרים ביוראפ מלאים נערים הלומדים גפ׳ת בעיון רב, ובן ישובות ות׳ת היו בכל פנה ופנה שהיינו פונים וכל הבהי מדרשים היו מלאים בעה׳ב ואברכים העוסקים בתורת באהבה רבה, ועתה בעו׳ה בדור אהד ירדנו שם כ׳כ פלאים, ומי ידבר מארצנו החדשה פה עירנו לא נמצא בין הנערים שיהיו בקיאים אפילו בהמשה הומשי תודה, ודובא דרובא אינם יודעים מאומה רק מעט מזער יודעים לקרא ״עברי״ בסדור ולא ידעו ולא יבינו מח שיאמרו, ומזח יוצא חקלקול שמשליכים אחרי גוום את הםדוד העברי

וחולכים ״לטעספעל״ שמתפללים שם בשפת אנגלית.

והנה כאשד נתבונן על מצוקת חזטן כי נוראח חיא מאד בימינו כי צרות רבות גברו5 עלינו נם פח בארצנו ורבים חם חמלעינים ומבזים את חתורח, וחכפירח ר מתנכרת בכל יום ויום בעולם והעתונים מםייעין לעוברי עבירה, להפריע את דת קדשנו שהיא תיי נפשנו לעד ולעחלמי עולמים, תאם ימצא איש שימתת בידם ויראה לתזק את דת התורה והמצוה? אמנם נמצא ביה בעירנו בית ת׳ת ישן שלומדים בו נערי ישראל אבל לפי עדך הושבי העיר אינו נחשב כמעט למאומה, ודק כהדר קטן יחשב, כי הוא נבנה בימים מקדם בעה שהיו רק מהי מםפר בעירנו, וגם שם אין סדר למשנה, ואין מנהל אוהה, רק איש איש כל חישר בעיניו יעשח, ולא ראיהי זה כמה שנים פרי טוב בלימודיהם, והילדים הלומדים שם בגפם יבואו, ובנפם יצאו משם וכשם שנכנסין בלי תודה כך יוצאין משם בלא תורה ובלא הרך ארץ, כי

אין שם מי שישניח על זה רק המלמדים הטוב בעיניהם יעשו ואין מפריע אותם.

והודות לאל עליון כי בימים האלה נפתת ת׳ה הדש הנקרא בשם ״תיברו םקול״, ומתהילה בראותי את הבנין שמתתי ואמרתי: מי יתן והיו כל ילדי עירנו לשם ולתפארת ותתת אשר כעת חולבים שובב בחוץ ומשחקים ברחובות יהיו מעתת לאנשים טובים וישרים, אך לדאבון לבי מוכרה אני לדבר מעט מת׳ת זה, כי לפי השמועה ששמעתי, אוי לאזן שכך שומעת וטוב לו שלא נברא משנברא, כי עיתד התורה ללימוד ולחנך את ילדי בני ישראל ע׳פ דרכי התורה וחמצוה, על ידי מלמדים המומחים לאותה המלאכה וללמוד עם נערי בני ישראל תורה נביאים, וכתובים, ואה׳כנמרא, כסש׳כ, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ואמרו

17 הזי? (גיטי; ניט עיב< היא תורה שבעי׳פ, וכן ידוע אנו מהנםיון כי דק בכח התורה

שבע׳פ עמדו ישראל באמונתם עד היום הזה,

א-ל בת׳ת הנקרא ״היברו סקול" שנפתח בעירנו ראשית כה דבר םרו מרדף חחנוך המסורה הנו מאבותינו ויחנכו את הבנים וחבנות בדרכים חדשים, בלימוד ״מעטארעס" ובלשו; המרינה ילמדו שם, שהא ידעו הבנים אם מגזע היהודים הם, האם מתוך לימוד זה יהנבו את הנערים לדעת את התורה ולהשריש בלבם אמונה וחיבה ליהדות? ומי הם המלמדים שם ?רק נערות היודעות האכול, קענדא, וטשואינגחאם, ופלא היא בעיני הראוה ער במה הצליח מעשה שט; להטעות גם אנשים תמימי ררך, וגם הם ימסרו את בניהם לבית מטבח זה, ומה יהיה חסוך מהבנים האלה שילמדו שסי לכשיגדלו? חלא יחיו ריקים ופוחזים ובורים מתורה ומצותיה ורק ידעו את המעטאדעם.

ונזכרת, כי בעת שרצו להדפיס ביוראפ את ,המעטארעם׳ ולקצר את החומש ולעשותו בעין םפורי מעשיות אסרו הרבנים הגאונים דשם להדפיסם אך פה בארצנו, ארץ החופש מקום מצאו ?הוציא את מגמתם לאור, להדפיס את המעטאדעם אשר כל שמץ פסול נמצא בם ועתה ילמדו מהם לצעירי ישראל, ומה יוכל להיות מלימוד כזה? אך כנים משחיתים תרע מרעים, כי המלמדים צריכים להיות נודעים למומחים באומנתם ובאמונתם וידועים ליראי אלקים ומדקדקין במצות והאבות יהיו בטוחים בהם שיחנכו את בניהם באהבת התורה ויראת שמים ובמדות טובות ולחשגיח כי ירגילום בענית אמן וישיר ובתפילה ונטילת ידים לאכילה וכדומה, באופן שההרגל מילדותם במצות ד׳ יהיה להם לטבע קיים עדי עד, שגם כי יזקינו לא

יסורו מהם כמו דכתיי חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו.

אבל איזו יראת שמים יוכלו ללמוד מהמלמדים דשם אשר רובא דרובא הם נערות היודעות לשחק בבאל וכיוצא בזה והמלמדים הטובים הנמצאים שם מוכרחים

לשמוע בקול הראש הנקרא ״פרינציפאל" הפונה רק לצעירי בנות ישראל. ויי יי*

ו אשדי האיש שיש בידו כח לחזק ולאמץ את לימוד התורה שהוא שקולה בגגד ו ׳ - כל המצוות מאושר יחי חלקו בעולם, שעל ידו ישרישו אמונה בלב נערי ישראל ויחזור חכה למוטב ויתרפאו מכל חטא ועין וכן אמרו חז׳ל (בב׳מ פיה) עה מה אבדה האר•;, והמענה על זח חוא: ויאמר ד׳ על אשד עזבו את תודתי וכי כי בכח התורה יתרפאו כל ההלאים הרעים וכל מדוי הנפש מכל עון ופשע כי המאוד שבה מחזירו למוטב, ולזאת החיוב על כל איש ירא ד׳ שיתחזק בלימוד התורה ולחשגיח על צעירי ישראל שיהמדו כפי המסודר, שמסרו לנו אבותינו וחחיוב על בעח׳ב חשובי עמנו לחשגיח על זה, ובידם לעשות חיל כמו שמצינו במשה רבנו וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו, ואחר; וחוד תמכו בידו וכו׳ (שמות יח) וחפםוקים האלו

צריכין להבין מחו אבן אשר שמו תחתיו? איזו תועלת תצא מזה? וההשבר האמת• לזה הוא, כי בכל מקום האב; הוא היסוד של דבר במו שמציגו אצל יעקב אביגו בעת שברת מעשו, ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום התוא, (בראשית כ ח) ורש׳י פירש, ולהלן אמר ויקח חאבן בלשון יחיד, שהאבנים תתחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי ינית צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, מיד עשא; חקב׳ח אבן אחת וזח שנאמר ויקח את תאב; אשר שם מראשותיו. וחנח קשח, אם על אב; אחת אינו כבד והשה לישון יאיזח צורך חיח לשנות מעשח בראשית לעשות מאבנים רבות אבן אחת? ואם הקב ה רצה להנאות את הצדיק למה לא עשה מהאבנים כדים וכסתות? ואמרתי

18 בהבנת אמיתת הפסוקים האלו, כי יעקב אבינו מוכרח היה לילך בגולה להדריך ררך ישרה לבניו כי מעשת אבות סימן לבנים, וחראח לו חקב׳ח את חורבן ביהמ׳ק שיהיה במקום הזח ובניו ילכו בגולח ערום ויחך, ובכל מקום שיבואו, ירגישו שהם אינם בביתם רק כאורח נטה ללון ולא כאזרחי עולם, בי עיקר דירתנו הוא בארץ ישראל ואפילו בבםך מלא לא נוכל להשיג מארי לבנו בארץ אחרת אשר בעינים רעות יביטו עלינו ותמיר מחפשים עלינו עלילות למצא תואנת איך לחרע לישראל, ויל! שם יעקב, בי בא השמש נזדמן לו המקום שנעקר אביו על המזבח והתפלל שם וראה את הצרות שיגיעו! לישראל בעת חורבן ביהמ׳ק, ואוד השמש יהפך לחושך לישראל, כי מי שהולך ומוצא מכשוקים בדרך אפילו באמצע היום נקרא היום אצלו לילה בפרט אם

ימצאוהו צרות רבות ובא השמש בצהרים וחשך האוד בעדו.

אז חשב יעקב אבינו איך לחזק ולנחם אותם, נטל את האבנים הם התורה ותטצוות להחזיקם, והתחילו מריבות זו את זו, אז הבין שכל הצרה הבאת על ישראל הוא מחמה שנאת חנם כמו שאמרו חז׳ל בגמרא (יומא ו׳ ע׳ב) ולתקן ולהטיב אותם מוברח לראות מראש לעשות שלום ביניהם ולעשות מאבני המקום אבן אחת, כלומד אחדות ושלום שהוא הכלי המחזיק בדבח, והאבן חאמתית הוא חיזוק התורה והיסוד של

חדת שעליו נוכל לישון במנוחה באין מפריע.

w י רבנו ג כ בראותו כי ידיו, התורה וחדת וחאמונח, בבדים ובתי חמדרש סגורים u i במעט בל חיום, חוץ מי שמחויב לומר קדיש בא לפעמים בערב או בבתו־ והתורח מונחת בקרן זוית ולא נחשבח בעיניחם לבלום וטוב יותר חיח לפניחם אם לא היתת התורה בעולם בלל תיו מאושרים בעולם, ואז, בעת בזאת אפילו אם משה רבנו יהיה המנהיג לא יוכל לבדו לשאת אותם ולהחזיקם ולהעמידם על מבון ובסיס נאמן, רק אם אהרן וחוד תמבו בידו והם, בעה׳ב באלה אנשים בשדים ונאמנים, יעזרו ויתמכו אותו, בבל הדברים חצריבים חיזוק, אז בודאי יחזיר התורה למקומה הראויה לה ויהיו יריו אמונה אם יעשה בזאת עד בוא השמש ולא תשתבח התורה משידאל, מפני שאנשים כאלה, אהרן וחוד, לא יתפעלו מאנשים המחדפין ומגדפין אותם ואת התורה ומחזיקיה ואת תבל יסבלו ולא יתדפו ממעשיהם הטובים

עד שיעמידו כל דבר על אפניו.

לארי נא לנו לאותה בושה ולאותה בלמה בי חברות מתחדשות תמיד בכל יום ויום בעירנו ועל חינוך הבנים לא יביטו ולא ישגיחו, ומוסרים אותם בידי לא יוסלו קום לעולם, בהתעות אותם בדרך עקלתון וינחלום בדרך החדשה אשד אסרו

לנו הגאונים המפורסמים מיוראפ וכל הפורץ גדר ובו' (עיין בפרקי אבות.)

ומקור הרעה לבל הדברים האלה היו המרגלים, שבכו בכיה של חנם, והם היו הראשונים שתתחילו להשליך את האמת חותמו של הקב״ה על הארץ, ועדיין השקד •הוא מרומם בכל הרבדים ולא נוכל להעמיד שום דבר על האמת, בי השקר גבר מאד עד אין לתאר, בי אנשי המרגלים לא היו ילדים צעירים לימים אשד לפעמים הילדות גורמת להוציא משפט מעוקל על דבר ישר ונכון, רק היו אנשים באים בימים, וגם ראשי בני ישראל וחכמים ומנהיגים, ובל מיני שלמות, הן מצד הזקנה והן מצד החכמה נמצאו בהם, ולא היה להם לדבר סרה על ד׳ ועל משה ולהוציא דכה רעה על הארץ, ובב׳ז אלו דברו בלשונם אמת באשר הוטבה הארץ בעיניהם לא היה בעס ד׳ עליהם, בי הם היו שלוחים מכל ישראל ומה שבעיניהם ראו זאת הגירו, אך במרמה ובלשון תתפובות ובשפת פוליטיק דברו מתחילה למען לא יבין העם בי בלב ולב ידברו ובלבם יחשבו אחרת מאשר בפיהם. חלא כה אמדו: באנו אל הארץ, אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש

19 היא וזד פריה, אפם כי עז העם הירטב בארי; וכוי בדברים האלו השליכו רעל ולא דברו האמת, כי מי בקיט זאת מידם להניד דברים על ענינים איטר לא שולחו עליהם, וליתן עצות אשר לא שאלום, ומה הדבר ״אפם?" הלא הם היו שלוחים רק לתור את הארץ הטובת תיא או וכוי ולא לדבר דברים יתרים לפני העם. בי משה שלח אותם ועל פי הסברה היו צריכים לומר לפניו מת שראו בעיניהם. ולא לילף מיד לדבר דבר לפני אספת העם, והדברים היו בלשון דמיה,

לשון פאליטיק, וכוונתם ודעתם חיו מתחילה להוציא רבת על הארץ.

וכלב תבין את זאת והם לא כחדו לומר לפניו מה שבלבם, כי הוא אמר לתם שגם הוא מאנשי עצתם והסכים לדבריהם ויהם כלב, למען של^ יבינו העם מת שידבר, אמר אל משה, ובתחילה חשבו שנם כלב יאמר דברים קשים, אף בסו!* דבריו כאשר אמר עלת נעלת וירשנו את הארץ, כי יכול נוכל לה, ומנמתו היחד. להפר עצת המרגלים שלא יוכלו להניע למטרתם הרעה, אז תתחילו תמרנלים לדבר בנלוי מה שבלבם, ולהוציא רבה על הארץ בפיהם לאמר: הארץ אשר עברנו כה לתור אתה ארץ אכלה יושביה היא! וכו׳ ואנשים חלושים לא יכלו לחיוה שם, כי אוירה קשה מאד, ומתחילה בלשון שקר חשבו לבטל את דבר ד׳ ובלשון ערמומיות שלא יבינו העולם, מה הם, ועל השקר זה בעם ד׳, ועון השקר הזה היה יותר קשה מחטא העגל, כי אח חטא העגל מחל להם די, ועל עון המרנלים לא: הועילה שום בקשה משה; במרבד הזה יפלו פגריכם וכו׳ כי אם בלב בן יפונה ויהושע בן נון, וטפכם אשר אמרהם לבז יהיו והבאהי אוהם (במדבר יד) ובכל דוד ודוד אנו סובלים מאנשי שקר ותרמית, אשד בלב ולב ידברו איש אל רעהו בפרט הנשיאים הנרולים שבעם אשר מהם צריף כל העם ללמוד ממעשיהם, ובנשיאי העדה נפלה השלהבת ובעונם נהרב בהמ׳ק ראשון ושני, וכל דור שלא נבנה בהמ׳ק בימיו,

כאילו נהרב בימיו.

ועל הבכיר. של שקר שבכו אז אנשי המרגליפ אנו בוכים זה מאות בשנים, הם חיו חמתחילים לדבר שקר בפני רבים, וזו הצרה הנחלה שלא ידענו אל מי לדבר ואל מי לפנות בעת הצורף, כמו שאמר דוד המלך ע׳ח אני שלום, בפרט ובי אדבר הוא סימן שאני אוהב נאמן לו, כי אה מי שאינני אוהב או שונא חיו, לא אדבר עמו דברים טובים, והמה למלחמה, נם בעה שידברו על שלום, חרב בלבם ובקרבם ישימו ארבם. רק בעת שצריכים ליתן צדקה אז אנשים ישרים הם, כמו שאמר (ירמיה ט) שבתף בתוף מרמה, ובמרמה מאנו לדעת אותי. על כל דבר של הבל מוציאים כסף רב, ולפעמים בכדי שיחזיקו אותם לעשירים שיוכלו ללוות כסף הרבה או שיתט לחם סחורה בהקפה הם דרים בדירה נאה ולובשים מלבושים יקרים ולא יחשכו עצמם מכל מיני תענוגים שבעולם וימלאו בל תאות נפשם, ובעת שמבקשים מהם צדקה אז יעשו א׳ע לצדיקים ויאמרו שאינם רשאים ליתן יותר מכפי כחם, וחסחורה אינה שלהם רק בהלואה או בהקפה נטלו. וזה שאמר הנביא שבתף בחוף מרמח, כל חמסחר וההוצאות שאתח מוציא על

עצמף הם במרמה רק על נתינת הצדקה, שם במרמה מאנו לדעת אוהי. *בעו״ה •רואים אנו בבל יום ויום כי כל המרבה במרמה ובשקר הרי זה משובח ולהבם יחשב בעיני כל, ומי שילף בדדף הטוב יאמרו עליו שהוא משתולל, וכ׳ז שלא יתקנו את המעוות חזה להתרחק מדבר שקר ולשמור את חאמת, שח־א חותמו של הקב׳ה, אשר בה יתפאר, אין אנו יכולים לקוות על הגאולה תאמתית, כי טובים חיו חאגשים שגלו מארצנו מחאנשים חחיים

אתנו היום, ולא יועילו לכם כל האספות ובחירת אגשים שילכו לעסוק עבור

20 בלל ישראל, כי לא בחנם גלה אותנו ד׳, וכל זמן שלא נעשה חיזוק לתורה, כל התחבולות שבעולם הן ללא יועיל, כי רק התודה מביאח לנו אחדות ושלום, וכמח וכמת נפלאות ,ראו אבותינו בעת שיצאו ממצרים ובמעמד הר סיני וכל הנפלאות כמצרים ובים ובמדבר שזה גדול יותר מקבלת אבות המעידים לבניהם מת שאבותיהם הראשונים ראו בעיניהם, שהרי תם בעצמם ראו את תכל בעיניהם ונם לא הועיל להם מה שאמרו להם תזקנים יתושע וכלב גדולי ישראל, הסבה לזה חיא מפני שלא חיח לחם חינוך טוב, שהרי כל התר נתגדל במצרים בין עובדי ע׳ז וחתורח לא היתה לחם, אך שראו אח׳כ נפלאות ד' כעיניחם עב׳ז לא הועיל, כאשר החינוך חיח רע מאד, כן לא יועיל שזקני ישראל למדו

עמהם כי לא הכינו היטב.

ר להשתדל לחנך את כנינו מנעוריהם ביראת ד' ואז יועילו להם קבלת ק י ע ה ו האבוה ולמוד זקני העדה, כי עיקר ההורה הוא אחדות ולקיים מצות ואהבה לרעך כמוך. ומחהילה חובה עלינו להסיר מלכנו אה השנאה חנם, וכל זמן שהמחלוקת שוררת כין מפלנות ישראל הכל לשוא, כי היא הך אוהנו לרסיסים החליש אה כהנו וגכורהנו ואין סדר בקרב עמנו ומתרסינו ומחריבינו ממנו יצאו, כי כל אהד ואהד פונה דרך לעצמו, ובונה במה לעצמו, ועושה מה

שלבו חפץ ומעטיך אח הכל באדרת הצביעוח למען כחש, ואינו שומע מה שגדולים ממנו ידברו רק בל אחד ואחד צועק ״אנכי,״ ״אנכי" כי הוא חעיקר ובשבילו נברא העולם, ובעלי המהלוקה הם המיר בעובדי ישראל, והם הרסו אה כיח מקדשנו והחריבו אה ארצנו, וגם עהה אנו סובלים על ידיהם והם עושים שמוח בכל הארץ, אך אם החאחדנה וההאגתה כל המפלגוה, עד מהרה יבא הקץ לצרוהינו. ולכן עלינו החובה לאנד אה כל מפלנוחינו, והאחדוח

תהיה היסוד אשר עליו נוכל לבנוה כיה נכון ונשא.

ובימי••! אלה בל האנשים הבאים מיוראפ כולם יודעים את התורה כי החנוך שם היה על פי דת התורה והיראה, וגם פה נפקח עינינו לראות ולתקן ת״ת ע״פ המסורה אשר ירשנו מאבותינו, והכל יהיה על דרך האמת והשלום. וכאשר יהיה ת״ת לפי ערך הילדים ואנשים ישרים והמימי דרך ינהלו אותם על מבועי מים חיים, אז ־קוים בנו, מה שאמר ד׳ להנכיא חבקוק, כאשר זעק בלב מר על שכר עמו כי עוד לא בא הקץ לצרוהיו: כן הורה אחה ולא עם הארץ אחה, וא״כ כלא ספק כחנה היטב אח רוח עמך והרע מנרעוהיו וחםרונוהיו, ובלי ספק ראית אח הננע של המחלוקת שנדבק ככל קירוח כיחו, וטרם שירפא הנגע הזה לא תוכל לרפא את שברו , ואם מצבו הרע נגע אל לכך, ראה להסיר את הסבה שגרמה כל צרותיו, ראה לעשות שלום בין מפלגותיו, שלא תהיינה כדוד חחפלגח, שכל אחת איננה שומעת את שפת רעותה ומה שזו כונה האחרת סותרת, ולך כתוב אלך, בלוה, קרב אחת לאחח, אם אתח תצליח לכתוב אלך על לוח לכ עם ישראל, וכל מפלגותיו תעבורנה כלב אחד וכרוח אחת, אז בצדק תאמר הודיעני את הקץ, אבל אי אפשר לשום קץ לצרותינו טרם שיבוא חקץ לכל הריבות אשר בשעריו, ורק אם ישראל יכתוב, אלך, ואהר יהיה, אז אנכי אכתוב

את האות השניה, בית, ואבנה את ביתי לתפארת נצח.

הי < שאמר חנביא, נחמו נחמו עמי יאמר , כלשון עתיד, מתי תהיה זאת? דברו מתחילה עול לב ירושלים וכו׳ פנו דרך ד׳ ישרו כערבה מסילה לאלהינו וכו׳ ואז יגלח ככור ד׳ וראו כל כשר יחדיו כי פי ד׳ דבר, ונזבח לראות כנחמת ציון

21 וירושלים ויקוים ב:ו מה ׳טאמר מלאכי הנביא, הנה אנכי •טור־ לכם את אליה,׳ הנביא לפני בא יום די׳ הגדול וכו׳ והיטיב לב אבות על ינים וכו׳ כי המחלוקת־ הי׳טנה אד בנוגע למצות •טבי; אדם ־ ו בין אב לבנו• היא תמיד, בי האב ילך נ למקום, אבל המצות ׳טבין אדם להכירו רופפות מאד בידו, כי לע׳טות הסר עם הכירו או לעזור אה הפרם והכלל תמצא יותר בי; האנ׳טים הצעירים, וריב תמיר בישראל בי; הדור החדש והישן, כל אחר פונה לדרכו ומבםל דברי הבירו. א־ לפני יום הגדיל יבוא אליהו ,לאהד ולקרב לב אבות אל בנים, כי גם הם ילמדו בתורת ר', ולב בנים אל אבותם, שאיש את דעהו יעזורו בתמיכה, אז יהיה

שלום על ייטראי אמן ואמן.

דרשה בראש השנה קודם תקיעת שופר

היום הזה, הוא יום ראשון של השנה, שכו כל באי עולם עובדים לפניו כבני מדון, ופדיו• הגמרא (רה״ש י׳ה ע׳ב) מאי כבני מרון הבא תירגמא, בבני מרון כבני אמדתא, פידש״י ז״ל ככבשים שמוני; אותן לעשר; ויוצאים זה אחר זה בפתת קםן שאין יכולים לצאת כאתר עכ״ל, כן כל ארם בפני עצמו לפי מעשיו הוא נשפם, ולא ידע האדם את עתו יאיר משפטו יצא מלפניו, שנעלם מכל ,אדם, בכסה ליום הגנו, דרשו הזיל איזה חג שההדיט מהכםה בו הוי אומר זיה ראש השנה, ולא! ידע שום אדם מה יהיה עמו בשנה הבע׳ל, אד תשנה העבדה הודה לנו הדרך. לכן אנו מפהדים מאד על תעתיר, כי בשנה העברה עמדו ג׳כ אנשים רבים והתפללו במר נפשם ובקשו מד׳ שיתן להם שנה טובה ומבורכת, ומרוב בטתונם ותותלתם שר׳ הטוב ימלא משאלוחם, מיד אהד הפילה ערביה בלילה הראשון של ראש השנה אמדו איש אל דעהו לשנה טובה הבהבו, ובלב שמח וטוב לב הלכו אח׳כ לביחם ואכלו מעדנים ושהו ממהקים כי קדוש היום לאדוננו, ונם הפוהים מהוקים טבלו בדבש

וקודם אכילה אמרו: יהי רצון שההדש עלינו שנה טובה ומהוקה, ולבסון* כלו י בדמעוה עיניהם, על כל המאודעוה שאירעו להם כשנה העבדה אשד רבים הם עד למאר, וגדולה ונוראה השערוריה הנעשית כעולם, כי רבבוח אלפי ישראל נחרגו במלחמה ולא באו עדיין לקבורת ישראל וכדמן על פני השדה חמח מפוזרים ורבים מיוצאי חצבא עומרים חיום נ׳כ כקשרי חמלחמח ואין להם הזקה היים כי הייהם חלוים להם מנגד, ומי יודע אם הם כעח כחיים, וגדול כים שכרנו, האבות מהאבלים ובוכים על כניהם שנהרגו במלהמה, והכנים מהאבלים על אביהם כי נשארו•יתומים, וכמה נשים בוכוה על בעליהן כי נשארו אלמנות ועגונוה, כמ׳ש ;שמות כיב) והרה אפי והרגתי אתכם, יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תיל והיו נשיכם וכוי, מלמד שנשותיהם מבקשות להנשא ואין מוהין אותן ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מוהין אותן (בבא מציעא דן* ליה ע׳כ). וגם בארצנו, איץ ההופש לא הפרו לנו צדות בשנה העכדה, הנג1* שהיה על הילדים הקטנים בכמה עיירות דיל אין לתאר המהומה והמבוכה שעכרו עלינו, כמה אלפי ילדי ישראל מתו במגפה והלכו ברמי עלומיהם מארץ ההיים, הוץ מהמקרים והסבות והאסונות הגדולים אשר יקרו ויאתיו פה בארצנו יום יום, לא שמעתי כזאה מעולם כיוראפ, כי כל ההכמות והמצאות שהמציאו פה בארץ חזאת מקצרים היי במה אלפי אנשים וימיתום במיתות משונות, ובכ׳ז מהויבים

22 אנו להיוח שמחים וללבוש לבנים, כמו שמצינו במדרש רבה, איר סימון כתיב מי נתל וכוי ר' חנינה ור' יהושע אומרין, איזה אומה, כאומה זו שיודעח אופיו של אלהיה, מנהניו ודיניו, מנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שהותן ומחעטך שחורים ומנדל זקנו ואינו חוחך אח צפדניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כ;, לובשים לבנים, ומחעטפים לבנים ומחחכין צפרניחם ואוכלים ושוחי! ושמחים בדיה, לפי שיודעי! שהקב׳ה יעשח לחם נם וירחם עליחם

ויברכם בשנה טובח.

[ פסק השו׳ע אור׳ח בם' חקציז סעיך א: אוכלי! ושותין ושמחים ואי! מתענין ׳ ' כריה עכ׳ל, וכן פסק הנריא ומביא ראיה (מנהמיה הי) ויאמר נהמיה ועזרא הכה! וכו׳ לכל העם, היום קדוש הוא לד׳ אלחיכם אל חחאבלו ואל חבבו, כי בוכים כל העם כשמעם אח דברי ההורה ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושחו ממחקים וכו׳ כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי הרות ד׳ היא מעזכם, משמע מזה שאסור להתאבל ולכבות כריה רק המצוה היא להיות שמהים ולבטוה בדי שיוציא לטוב דיננו וישמה לבנו על השנה הבע׳ל ויהפוך לנו מינון לשמהה ומאפלה לאור נתל.

אל במחדש איכה!רבתי: את מוצא בשעה שירד נבוכדנצד מירושלים ונלותו של צדקיהו בידו יצאה נלותו של יכניה לקראתו מכוסים שהורים מבפנים ולובשין לבנים מבהוץ והיו מקלםי! לקראתו והוו! שואלי! מה עביר באבא ומה עביר באהיו מה עביר בברי, וה! אומרי! אשר למות למות ואשר לחרב לחרב והיו מקלםין בחרא ירא ומםפידי! בחרא ידא וכוי, כן כאשר אבינו מלכנו הוא עתה בבהכנ׳ם כמו דכתיב דרשו ד׳ בהמצאו, זו רה׳ש וכו׳ לראות ולעיין אח דיננו ולגזור מח שיהיה בשנה הבעיל ונשאל אותו איזה הדשות נשמעו ביוראפ ממשפהותינו וקרובינו, (כי אי! איש באמעריקא שאין לו אב או אם או אה או קרוב ביוראפ), בודאי יענה אותנו כדברים האלה אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשד

לשבי לשבי.

ל נעצור את עצמנו מלבכות, כי הלא השנה העברה עשתה רושם נתל על כל יאי העולם בפרט על עמנו כי לא היו צרות כאלה לישראל מיום שהרב בית מקדשנו, כי באש ד׳ בא לשפוט אותנו וכעס עלינו ודן את עמנו בארבע מיתות ביד, וגם היום בעמדנו בבהכנ׳ם כמה מאהינו נתרנים במלהמה, ואיך אנו יכולים להיות שמהים בעת שאהינו עומדים על שדי המלהמה ודמם ישפך כמים ושום תועלת לא תצמה מזה לישראל, וד׳ הוא היודע עד מתי תהיה כזאת? אי! בכהנו להתאפק מלבכות ועינינו תרדנה דמעה ועפעפינו יזלו מים באי! הפוגות שלא ברצוננו על צרת רבים, אפילו ישבת שכתוב בה וקראת לשבת עונג, ומצוה נתלה לאכול ולשתות ולהיות שמה וטוב לב, מותר ג׳ב בימים האלה לבכות ולצעוק בקול נתל לאבינו שבשמים שידהכ על כלל ישראל שהם בצרה נתלה, כי אין בכהנו לסבול עוד השמועוח הרעוח הבאוח תמיר מיודאפ, הן נם על הבהמה צותה התורה שלא לשהוט אם עם בנה ביום אהד, אותו ואת בנו אסור לנו ע׳פ דית לשהוט ביום אהד, וצוררי ישראל ביוראפ הורגים אב ואם וכל משפהתם בשעה אהת, ואין מי שירהם

ויהמול עליהם, רק אבינו שבשמים.

לכן נצעק כולנו יהד ונבקש מאבינו שבשמים: אנא ד׳ ד׳ הושיעה נא, וגם אנהנו ניאה לעשות מה שבכהנו ולקבץ כסך עבוד נגועי המלהמה, ואשרי העם יודעי תרועה הוא לשון שבר ורצוץ כמו דכתיב (תהלים ב׳) תרעם בשיט ברזל, לרהם עליהם ועל בניהם טפם, ובזכות מצות הצדקה ידהם ד׳ עלינו ונזכה כולנו לשנה'

טובה ומבורכת אמן ואמן.

23

I UUI I wis 11 1> Li . Ilw M א I I I n צ I I י 1

-׳1J"* שישב,־ אבותינו באר״ ישראל על אדמתם, חיו לחם שני מיני מלחמות, האחת מלחמת הרשות, והשניה מלחמת מצוה, בעת מלתמת הרשות לא יצאו כולם למלחמה,ר אל העם, מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו בראשונה היה הכה; המשיה מדי וכ׳ ואח ׳ב מרבד השוטר ואומר מי האיש הירא ורף הלבב ילף וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו, רק אנשי חיל אשר עוז בידם ונבורח בימינם לעשות חיל, חם יצאו למלהמה לא תיראו מפני סוס ורכב ועם רב מכם, הם הולכים בבח שיש לחם אלה ברכב ואלה בםוםים, ואנחנו בשם ד׳ אלקינו נזכיר ונלכה למלחמה. וכל האנשים שנבחרו לעמוד בקשרי המלהמה היו נבורי כח ויראי אלהים ובטחו בד׳ כי הוא הנלחם לחם והוא ילף לפניחם ובודאי יצליחו כננר שונאיהם ויבנו בית נכון בישראל

ויזכו להזכיר אה שמוהם בכבוד הראוי להם.

אבל במלחמת מצוה חבל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו, וכלה מחופתה, וכל אחד מחויב לשום נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא! יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימהר, אח זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל חמתחיל לחשב ולתרחר כמלחמה ומפהיר את עצמו עובד כלא תעשה שנאמר אל ירף לבבכם אל תיראו ואל תתפזו ואל תערצו מפניתם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלוי! בצואת .•אם לא נצח ולא עשר, מלחמה בכל לבבו ובכל נפשו חדי זח כמו שופף דמי חבל, שנאמר, ולא ימס לבב אתיו בלבבו, והרי מפורש כקבלה ארור עושת מלאכת ד׳ דמיה וארור מונע הרבו מדם וכל הנלתם בכל לבו בלא פתר ותתית כוונתו לקדש אה השם בלבד. מזבטה לו שלא ימצאהו נזק ולא הניעהו רעה. ויכנה לו ביה נכון בישראל ויזכה להיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ד׳ לאדוני ביה נאמן כי

מלחמה ד׳ נלהם ורעה לא המצא כף עכ״ל הרמב׳ם.

ובימינו אלה קראנו בכל מכהכי העחים קודם שיצאח אשכנז למלחמה. כי המלף ״ווילהעלם" מלף פרייסען רבד לבניו ולכל הנתלים שבמרינחו לאמר: ידוע חדעו, כי אחם יוצאים חיום למלחמח על תססיא, אננליה וצרפח שהם שונאיכם ושונאי עמנו וארצנו ואם חיו חסלו בידם והם יהיו המנצחים בודאי לא ירחמו עליכם ולא על בניכם ולא על משפחוחיכם, וארצנו חאכד אח שמה מחחח חשמים, לכן שמעו אח דברי, אל חחעצלו במלחמה רק עיניכם תהיינה פקוחות מסביב תמיר, לראות לעשות חיל במלחמח, ובתחכולוח חעשו לכם מלחמת למען תשכילו בכל עת בבל דרכיכם אשר חלבו ובכל חמעשים אשר תעשון תארו ושוו לנגד עיניכם את אשר שונאיכם חושבים לעשוח עמכם, כי חם רבים ונתלים ועצומים מכם: ואם בלב ונפש חלכו יחדיו עם אחיכם למלחמח ותשליכו את הנאור, והשנאה שבין איש לרעהו אז בוראי תצליחו דרכיכם ובכל אשר חפנו חצליחו וחיחה

זאח לכם למזכרח נצח ולתפארת עולם והממשלה לא תמוש מכם ומזרעכם.

כן אחי ורעי, למשפט אנו עומדים חיום לבקש רחמים עלינו ועל זרעינו וטפנו ועל כל יושבי ארצנו בכחוב למשפטף עמדו היום כי הכל עבדיף. כי ביום הזה יוצא המשפט על כל העולם כולו. וביום חזח מלאכים יחפזו! וחיל ורעדה יאחזו! ויאמרו חנח יום הרי!. מי יהיה, ומי ימוח, מי בחרב, ומי ברעב, וכ׳ ואס ח׳ו ד׳ כועס עלינו כעסו כעס עולם, ואיננו יכולים לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון בכל כסף שבעולם

ומשטינינו ומקטרינינו דכים הם חחפצים להאכידנו מהעולם, והם עומדים עחח' ומלשינים עלינו כחמה עזה לכלוח אוחנו מהעולם.

24 והנביא יא1מר נ׳כ דנו ״?כו נא ונוכחה יאמר ד׳ ״ אב? איף אנו יבולים להחוובח עם בוראנו? תן לא נוכל לכתר את האמת תחת לשוננו ולהניד בי נקיים אנהנו מכל עון ופשע ואשמת, שטפלו עלינו שונאינו כי לראבו! לבנו מוברחיג אנו להודות כי אמנם יש מקצת אמת בהקסיגוריה של צוררינו, ובאשר היום עומרים אנו למשפס ולבקש רחמים, עלינו להתבונן איך לעמוד במשפט, ואיף להצטדק כי לא במעשים סובים שעשינו באגו לפניך לבקש שכר עליחם, בי לא יצדק לפניר כל ווי. כי אדם אי; צדיק בארץ אשר יעשה סוב ולא יחסא, רק בחםר וברחמים באנו לבקש מלפניך שתתמול ותרהם עלינו ועל זרעינו ועל בלל ישראל, ועל רחמיך חרבים אנו בטוחים שתוציא לצדק ריננו ותתן לנו שנח טובח, ועל חסדיך שעשית עמנו תמיר ער חיום, אנו בטוחים שלא תעזבנו ולא תטשנו לנצח, לבן אנו שמחים ואוכלים ושותים ביום הזה כי בוראי יעשח לנו ר׳ חסר ויכרתו שונאינו ויסתלקו

אויבינו מלפנינו ויקראו לפניו זכיותינו.

והיום הזח אגו עוסקים בתפילה ובתחנונים, ועור טרם יצא השמש על הארץ השכימו רבים מבני ישראל ובאו לבחכנ׳ם ובתמיד לבקש רחמים על עצמם ועל עמך ביה ישראל ובל חיום עומרים ראשיכם שבטיכם בל איש ישראל וכי ומהפללים בכוונה עצומה, ומיד אחר חאבילח הלבנו לשמוע דברי הוכחה מהרב דמהא או מדרשן אשר יעוררו אה העם לחשובה. הנם שהנביא ישעיה נהיםר על מה שאמר כי איש טמא שפתים אנכי ובהוך עם טמא שפהים אנבי יושב ובו' כי בעת אשר ר׳ יושב על בםאו הרם והנשא אין דיר ארץ לפני איש נכבד להניד פשעם של ישראל ולהלשין עליהם בי אז יהיה נחוץ לחפש אחרי איש נבכר להליץ טוב ולפרוט את הצר הטוב ומעלתן של ישראל, ולמצא זכוח טוב עליהם במו שמצינו במשה רבנ! ע׳ת בי תמיר היח למליץ טוב בער ישראל, אפילו בעח שחטאו בענל לא הסיר אחבחו מחם, שנאמר: ויחל משח ויאמר: למח יחרה אפר בעמר אשר הוצאת מארץ מצרים. וילמד זבוח עליהם כי מה שעשו אח חענל חוא פטני שחורנלו במצרים לעשוח זאח וכו׳ ור׳ שמע חמיר לדבריו ומחל לתם, והיום חזח שר׳ בקרבנו במו

דכחיב קראוהו בחיוחו קרוב, ואיחא בנמרא (ריח י׳ח) אימחי הוא קרוב לנו. בריח.

ולפ״ רעחי אסור לומר בריח חוכחה לישראל ולהניד להם עונוחיהם בבירור רק דברים טובים מה שעשו ישראל בשנה העברה, אר מצינו שהנביא ישעיה אמר קרא בגרון אל חחשוך בשופר הרם קולך והנד לעמי פשעם ולביח יעקב חטאחם וכו׳ חוץ מח ששמענו חיום בבקר קורם חקיעח שופר דברי חובחח בטרם שקיימנו אח מצוח עשח לשמוע קול שופר, ונאמר בפסוק ״זכרון חרועח״ מצוח לחניר חיום דברי חוכחח ולעורר אח חעם לחשובח, לחסיד אח רוע מעלליחם ולאשר ולשפר את מעשיחם מחיום חזח וחלאח, במו שחרמכ׳ם בספרו מורח נבוכים נתן טעם על מצות תקיעת שופר שצוח ר׳ לנו ביום חזח, למען לעורר ישנים משנתם ולחקיץ

חנררמים מתרדמתם ולעשות תשובח.

ומצינו במדרש איר חנינא בר׳ יצחק כל חשנח נאחזים בעבירות ומסתבכים לפני די, וברח׳ש נוטלים שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני ר', וחוא מוחל לחם וסופו לינאל בחן וכ׳ ור׳ יאשיח אמר בתיב אשרי חעם יודעי תרועח, ובי אין אומות העולם יורעין להריע, אלא שחן מכירין לפתות את בוראן בתרועח וחוא עומר מכסא חרין לכסא רחמים ומתמלא עליחם רחמים, והופך להם מדת הרין למרת רחמים. אימתי, בחרש השביעי, עב׳ל, ובגמרא (ר׳ה טז ע׳א) א׳ר אבהו למח תוקעין בשופר של איל אמר חקב׳ח חקעו לפני בשופר של איל כרי שאזכור לכם עקידח יצחק בן

אברהם ומעלח אני עליכם כאילו עקרחם עצמיכם לפני

25 ן בפו בשנה הנוכחיתואולי עוד ביתר שאת, T בי בשנה העביה עשינו נם י ׳ " H 2 התפללנו כולנו בריה בבהבנ׳ם זה וקיימנו מצות שופר בבל פרטיה ודקדוקיה ונם ,מאח קולו־ שמענו אגל אם נשים מבטנו בעין פקוחה על השנה העברה נראה כי לא הועילה לנו הפלתנו ובקשתנו אשר חתפללנו יחד, בי בבל מקום חושך ואפלה ובבל אשד נפנה נראה בי צוררינו אכלו אותנו בבל פה וימררונו וישטמונו ועשו אתנו כל מה שלבם חפ,;. עבים בבדים וחשרת עננים יתקדרו תמיד על שמי חיינו ואם קרה מקרה בי איש אחר עלה ?מעלה וזרחה לו שמש ההצלחה בשנה העברה או ארץ שנתעלתח למעלח ונתעשר־ בבםך רב אבל החצלחח חזאת אדכח רק רגע אחד וחיש מהר חלפה ועירה. וערפק וצללים לקחו את מקומח, ובמו ביום חמעונן אשר חשמים יתקדרו בעבים ויכסו את אור השמש תפלס לה נתיב בין מפלשי העבים ותפיץ קרני אורח, אולם זריחתה תמשך אך רגעים אחדים, בי העבים ישובו מהרה לכסות אותח, בן ביל דור ודור ובמעט בבל יום ויום לא יחדלו צוררי ישראל לחחשיך ולחאפיל את אור ישראל. ובכל עת ובבל זמן חמד, לנו למגור ולמחחח, ואיח שוקל ואיה סופר לספר ולתאר את הצרות אשר כתומן באו על עם ישראל בשנה העברה? בי צרה הכלל רבה היא ל«אד, וגדולה השעדורית מהמאורעות שאירעו לנו בשנה חעברח, מקרים נוראים אשר לשמם ולזכרם תאחזנו פלצוה ונהקיימו בנו במרה מדובה ובםאח גדושח. בל חתוכחות והקללות הנזכרות בתורת ד׳ שפכו צוררינו את מרירותן עלינו, ובל שנה חבבידח וחביאח עלינו צרות חדשות בבנפיח, בל שנה

היתה הרת חזיזים ורעמים והריקה מבול, של צרות על ראשינו.

ומעת אשר גורשנו מארצנו הטובה והלכנו בגולה להיות נודדים בין העטים. לא חיח לנו מנוחח ושלום בעולם, חרדנו מקול עלה נדך, ומרוב צער ויגון

אכלנו את בשר עצמינו, לא חיה יום שלא תהיה קללתו מרובד, משל חברו.

וזאת היא כוונת חז׳ל באמרם בל מקום שנאמד ויהי, בלומד, בכל מקום ובכל מדינח אם נדבר אתת חעבר שצ ישראל נדאח לדאבון לבנו כי אינו אלא לשון צרה, בי השנים שעברו חיו מחוברות זו לזו. כשלשלת גדולת וארובת, מחוליות של צרות נוראוה ואיומות, בי אין ומספר להצרות של העבד אשד הלמו אה ראש ישראל ומחצו את רקתו; תסמרנה שערות כל בשר לשמוע קול תרועת עם בני ישראל מהעבד שלו, אזניהם תשמענח רק אנחות ויללות, קול הגה וחי, קול מחריד בליות ולב, קול אנקת נכאים ושבורי לב, עינינו תחזינה דק בית עלמין רחב וארוך המשתרע על כל העולם ומלא מצבות ישנות ועתיקות חנצבות על קברי רבבות אנשים שנהרגו במיתות משונות ואכזריות וירדו בדמי ימיהם ובמבחר שנותיהם שאולה. פה עינינו תראינה איך אבות ואמהות בוכים על קברי בניהם עולי הימים, ופח בנים משתטחים על קברי אבותיחם ושופכים בנחל דמעח וזועקים בכל בחם על הרצח שנעשה לאבותיהם, ובכל מקום אשד נפנה נשמע רק לשון צרה. כי כל יום מהעבד של ישראל, בפרט בשנה חעבדח, תטבח חאדמח מדם חאנשיס שנשחטו ונטבחו על במת חמטבח על לא עון ולא חמם בכפם, רבים מבני ישראל נחרגו ונשחטו במלחמח ולא באו לקבורח ישראל ורבים נפלו כדמן על פני חשדח ואין מקבר אותם דק יחיו לברוח לחיחו יעד ויאכלו אח גויותיחם. ורבים מבני עמנו יוצאי־צבא עומדים חיום בקשרי המלחמה וחייחם תלואים לחם מנגד, ומחנשארים בביתם מתו אלפי ישראל ברעב אשד טובים חיו חללי חרב מהללי רעב, ובמח מאות אלפים מישראל יושבים ומצפים

ועיניחם בלות ומיחלות ללחם צד אשד ישלחו לחם מאמעדיקא, ואגו צריכים חיום , להתפלל עבורם שיושיעם ד' לחציל נפשם מטות.

26 ׳ אי־ נרים ראש לבקש רתמים ע? אתרים בעת שבעצמנו איננו נקיים מפשע רב - א ובושה תכסה פנינו בי ידענו כמה פשענו ומרינו לפניף במו שמבואר בכתוב (תתאים קל) ממעמקים קראתיך די׳, משל למהיר לאיש עני שהיה ניזון ומתפרנס מאחר הנגידים שהיה מפורסם בעיר בנדבת לבו, והגביר נתן להעני כדי פרנסתו בתנם במה שנים מפני שחמא עליו ועל בני ביתו. פעם אתת ראה העני בי הגביר מיטיבו ואיש חסרו קנה בגרים חרשים ואדרת שער טובה ויפה, ויתגנב חעני אאכח ברקי עקאחון ער שהניע אהפחח שבצד אהורי הביח ויגנוב כא הבגדים, וכאשר העני תית תמיר מבאי בית הגביר ואפניו נגאו בא מוצאיו ומובאיו, אכן הבינו חכא בי הגנבה היא מעשה ירי העני כי אא בנקא היה אאיש אחר אבוא לבית תגביר אגנוב. כי סגור תית במסגרת ושמירה מעואה. בעא תבית נתמלא חימח וכעם עאיו עד מאד כי איך העיז פניו אננוב ,מאתו אחרי אשר זה כסה שנים מפרנס הוא אותו ואת

בני ביתו בבבור בחנם?

די**! הגביר צו אבא יהין העני הזה אבוא עוד אא ביתו. עברו ימים אחרים והעני החא ארעב ויאןי בצדי הבית שא תגביר האוף ובכה בקוא נדוא. עד שהגביר הכיר את קואו שא חעני ורחם עאיו ומחא או עא עונו והרשהו אשוב ואבוא אא הבית, אואם העני עמד בקרן זוית ואא פסק מאבכות, ואא שמע אקוא בעח׳ב כי אמר איף אעיז פני איאף אביתך אחר העוון הנדוא שעויחי •אפניף, וגם תבגדים ואשר גנבתי אנכי מאובש בהם עחה, ואיד איכא אבוא אאיו בבגדים גנובים אבקש רחמים עא עצמי

ואהביט אא פניר אחרי בא החסדים והטובות שעשיה עמדי?

ן אנחנו אח חודוי הנדוא שאנו אומדים ביוח׳ב כמעט חוא אמח באמתו: כב ׳ ן י ה ן ׳ ר ״שחטאנו אפניף." בי בדורוח חראשונים כשבאו אביחמ׳ך ב ואמרי שחטאנו אפניף והכו עצמם עא האב אא היה אמח. רק שקד מוחאט כי אא חטאו מעואם. וברחוב בעח שעשו מסחר היה הבא באמונח ובאמת, אד אנחנו עושים אחפך, בבחכ׳נם או בחמ׳ד אנשי אמח אנו יוחר מאבוחינו, בי כא מיני חעביריח שאני פירטים ״בעא חטא״ כמעט אמח חיא, וברחוב בעת שנעשה מסחר שם הוא השקר חמוהאט בבא דברינו ומעשינו, יאיך נעיז פניני אבקש ממד

רחמים שחחן אני שנה טובה? באיזה זבוח באנו אפניך?

התורה דיפפה מאד בריתי, בייראפ חיחח קרן חחירה נדיאח ונתמעטח חיים, בפרט באמעריקא שאא היחח מעיאם עמדת עא, מצב נבוח; בא בחי החפאה מסינרים עא מםני כמעט בא חיים חיץ משעח חחפאח יפחחי איחס בעייריח חנדיאוח, ומי חמת מחבאים שם בבא יים. רק אנשים זקנים אי אבאים ר׳א אימר קדיש, איאא זאת אא חיח מנין כששח ימי חשביע בכל בחכנ׳ם שבארץ חחדשה, ואעשות אני חסד עבוד£ י דיכא רריכא אא י כ חיניקיח ש כיח רכן מעטים הם הנערים אשר יאמת, ׳ מאימה, בי כא אמידיהם חיא רק בספרי ״חמם,״ חימש, מחזיר, םידיר, ינם זאח אאם היא שתי שעות ידעו ואא יבינו מה שאמת עמהם, בי משך עת האימיר בבא ית 4 נ כי ער השעה הרביעית ביום יאכו אבתי הספר תכאאיים ושם יאמרו שפת א ובשעה החמישית יבאו נערים רבים אא מאמת ישראא, ונפא־ו בלם "חם אחיn w מחבית. זח אומד א׳ ב׳ וזת התחאת חומש; וטח יובאו אאמד במשך שתי ביום אחרבה כתות? ואת אשר יאמרו בחדריתם ג׳כ אא ישמרו אעשות. מי ראח

27 ״ ם בימים שאי; בתי חםפר •טל המדינה פתוחים* ואם ״ ב . .,. M ־ ת ״ ו א א א ר תאבות לא יאבו להתבדל מה יעשו חבנים;׳ והקטנים איטר צ? ראו את אבותיהם ם כי ישמרו את דיני חשו׳ע, מדוע ישמרו ה

ר ותכלית ההומו- מה שנותנים נער קטן לבית הספר תעברי, הוא י יראת ק י ע ו האבות. אולי, ופן, שיוכלו לומר קריש אתרי מיתתם, וזהו עיקרי התורה שבארצנו אדן החופש. v ק

iTwi'BrW דרכינו ונחקורה באיזת זכות באנו לבקש רתמים ולהמליץ טוב בעדנו בימי קדם בזמן שבהמ׳ק היה על מכונו בא הכהן הגדול פנימה אל קדש׳ הקדשים להתפלל ולבקש רתמים בער כל קתל עדת ישראל, בזאת יבוא אהרן אל הקדש פנימה, בזאת תתורה שלמדו הרבה בש׳ם ובפוסקים והתפללו בכל יום שלש פעמים ככוונה ושמרו מליח שלא יעבדי ח׳ו על מצות ד׳. בין מצית שבין אדם למקום במי, תפילין וציצית ומזוזה וכדומה ובין מצות שבין אדם להכירו שמרו ביתד שאת וביתר עי שלא יעשו עולה להכירם, ומי ידבר מיום השבת איתי שמרי מהללי וישבי ביים תשבת ילמדו בקדושה וטהרה ויה כי את בזיהם לתורה מימי נעוריהם ולשמיר מצות השם, במי שציני השי׳ת. ילא ראיתי מעילם ה׳י

¬ ׳ ~ ״ » ״»״ - — י * " ^ ״ . ^ " ^ י חיל מ רצו ללמוד, רק לשמוע ספודי מעשיות ומשלים, ותשבת היתח לחם כ גם ברחוב שדרים בני ישראל נפלת תשלתבת של חילול שבת. ואין איש שם על לב לעורר את העם לעשות הברה שומרי שבת, כי היא עיקר מעיקרי התורה ואות^ ל^אר כמי ת היא בינו יבין ישראל תוא תשבת. כי המחלל שבת עינ׳־־י די בכל התורה, יתשכת היתה להפקר כי לא לאין יהשב אם יהללוה, וחנה אנחנו באים חיום לבקש רחמים עלינו ועל טפנו בעת שחבילות של עבירות בידי ו ואנ מלא £? ת ע ? ? פשעים ועונות רבים, יאיר נבא לפני השי׳״ בעזות מצח לבקש רחמי

שיתן •לני שנה טובה בעת שבל אחד ואחד יודע את נגעי לבבי ואת כצ אשד עשת?

׳ אז לא באנו ואלמלי היינו אנשים טובים וישרים ושמרנו את מצית י לפניו באמצע הלילה לומר טליתות קורם רת׳ש או באשמורת הבקר קורם נץ ההמה בעוד לילה, כמו גנבים כי בושת תכסה פנינו לנשח לפ° ו כי מי י״שר0 T מסהר באמצע הלילה? רק הגנבים, אבא אנשי אמת עיש^ם מעשיהם ביים ס כ 5 דכתיב ויהי יום אלו מעשיהם של צדיקים, ייהי השר אלי מעשיהם של מ

איש ירא יהדר לא יירא מפני כל ימעשיי היא עושה תמיר בעצם המס ימי יעשח? ה מ ה דק אנשי בליעל י־נבים אשד ייראי מאיר היים ייעשי ב ל י ל ב ל

T מליצה:אימרתי, כי נער אהד לא רצה לומד את חפזמין ״חד גדיא" בליל פסח T D I ד ו יישאל אותו אביו את טעם הדבר שלא ימצא הן בעיניו הפזמוז יצ ׳ , ׳ חוא ״ י ייזי 5 וענה הנער יאמת המסחר של הר גדיא דזבין אבא בתי

כי בשער השוק משלמים יוחד ונם המםהד הוא באמצע הלילה מסתמא גנוב הוא מאהד, ובננבוה לא אעשה מסהר ואין דעהי נוהה ממסחר כזחלכז* יחה ממסחר כזה לכן ׳ ה י ש ע ת ׳ ש י ג ף א י ל , ע ת א ל ם נ ת ו א את ז

28 P אנחנו אלטצי ירענו שיש הנו מעשים טובים רבים אז צא באמצע תלילת היינו באום צחצוחך על שנה הבע׳צ, רק ביום חראשון של השנת חתאםפנו יחד צשמור את היום הזת שהוא תראשון צפי חשבון תשנת וקבצנו שטר טוב עצ השנת הבאה בעדנו ובעד כצ קהה עדת ישראצ. אך מאשר ידענו כי אין בנו מעשים טובים, ובושה תכסה פנינו צבוא אציף וצנשת צםניך צבקש שטר טוב בעת שצא שצמנו עור שכר רירה בער תשנים שעברו, ורק כעניים ורצים דפקנו רצתיך. בעור שהבגדים הגנובים עצינו והעבירות שעברנו טמאו את פנינו והסירו את צצם האצתים מעצינו. וזת תפשט שצ ממעמקים קראתיך די, שצא תביט עצ פנינו איך שחור משחור תארנו. ובציצה כגנבים באגו כלנו יהריו צבקש רהטים שתאמר צמצאך תמשתית בעם, חרך, כי רצונו מאד, ושחח צעםר נפשנו. ואין קץ וסוף למכאובינו וצרותינו, כי נתרם מצבנו ונתפזרנו בבצ עבר

וםנח ואין קץ צמצוקותינו ותצאותינו, אך באיזה זכות נזכירת חיום?

ם נזכור את עקרת יצחק בצב שצם ונם נשימה לב להבין היטב את טעם א השופר, אז נאמר אשרי העם יודעי תרועה, ור׳ ימלא עצינו רתמים וירתם אותנו ויעמוד מכסא תדין צכםא תרתמים צמצאות משאצות צבנו צטובה. כי מעודי הייתי מתםצא איך נוכצ צבקש םציתה ומתיצה עצ כצ מת שתטאנו בזכות עקרת יצתק? וכי בשביל שעקד אבינו יצתק עצמו עצ מזבת

ד׳ צפני אצפי שנים יש צנו הזכות צבקש כפרה על פשעינו?

ן השאלה הזאת איננה שאצה כצצ, כי באמת בני ישראצ משציבים עצמם כ א בכצ דור אצ האש הנחצה שצ מזבה ד׳ הם פושטים תמיד את צווארם לשחיטת צמען תורתו ואמונהו בו, בני ישראצ עשירים הם במעשים כבירים ואוצרפ תחתני הוא מלא בפעולות נשנבות וארירות אשד עשו ועושים זה אלפי שנים למען תורתם ואמונתם. ואנתנו מזכירים זכות אבות. כי במו שמסרו תם את נפשם על קדושת תשם, כן גם אנתנו מוסרים נפשנו למען ר׳ ותורתו, ואנו לא הראשונים אשר הערו למות נפשם על שדי הדת, אך אבותינו תשפיעו והאצילוו נ ח נ מרותם על תחרות שיבואו אתריהם, כי נם א נעשה כמעשיהם, ונעמוד הכן בגבורה עצומה לקראת כל מלתמת דתית הכאת

עלינו, ומעולם לא נםוננו אהוד אך אם המוה היה לננר עינינו.

ם לתמו בתרך נפש עם כל הנםיונות האיומים אשר פגעו בם, צא פהרו י נ ו ש א ר ה ולא יראו מפני גזרת ״האינקוויזיציע״ תנוראת בארץ שפאניא' שגזרה על ימין ועל שמאל ואכלת רבבות אנשים, וגם נזירות ת׳ת לא פעלו עליתם להסירם

מאמונתם ולא תצליתו לנתק אותם מאלקיתם.

כ אנו מבקשים מד׳ אלקינו ״ועקדת יצחק־ כי מלבד שתוא עקר את עצמו במקום ׳ ע קרבן עולה על מזבח ר׳, נם לזרעו אחריו תוריש את תכת של מסירת נפש

תוא תפית תכת הזת נם בתעצמות של הדורות הבאים אתריו, ואנו בכל תעתות ובכל תזמנים לא סרנו מדרך ד׳, וספרנו עצמנו על קדושת תשם, ולא רק באותה תעת אשר העמים היו רתוקים מתורת האנושיות, כי נם תיום שכל תעמיס מתימרים בכבוד ההשכלה ומתהללים כי תם נ׳כ מתזיקים בהמצוה של ״ואתכת לרעך כמור״*i W ,ומטיפים ודורשים בשבתה, יבכ׳ז עם ישראל עשוק ורצוץ גם חיום חעמים דורשים בשלום חבתמות וחחיות, והאיש אשר יכה אותם וי צערם עבא בפלילים ויענש קשת כרי רשעתי, בכ׳ז שופכים את רמי ישראל ואיז״ שראה כמים, ואץ ע ! 6 ש מ . מביאים את עושקיו לפני כס ד

29 תי כי בימי ילדותי בעת שהמלך אלכסנדר השלישי מלך רוםםיא כר ז ״

במסתרים להרוג את ישראל בכל ארי; רוםםיא, ובכל העיירות היה הרב והרג ואבד! רב מבני ישראל, רק בפלכי ווילנא וקאוונא אשר שר הפלכים חאולה היה איש אוהב ישראל הנקרא שמו ״טאדטלעבען," לא חרץ שום כלב לשונו, מפני ששר הפלכים הכריז כי אם יבואו אנשי בליעל להפריע את מנוחת ישראל בעיירות אשר דבר ממשלתו מגיע, אחת דתם להמית בלי שום דרישה ותקירה, ואחייב כאשר נקרא מאת המלך לעיר חבירח פעטערםבודג, וישאלהו: מי הרשהו לעשות כ; לתת דת כזה? ענה בנחת, כי רגליו שנפצעו' בעת היותו שר הצבא במלחמת ״םעוואםטאפאל׳'׳ נתנו לו הכה לגזור כ!, כי במלחמת תונדמה מסר נפשו ולכד כמה עיירות,ועל ידו נעזרההמדינה, והדבר הזה הרהיב בנפשו עוז לעשות הכל כפי שכלו הטוב, והמלך הרשע לא היה יכול לענות אותו

דבר. מפני שמסר נפשו עבור המדינה.

ל אחת כמה וכמה מלך מלבי המלכים הקב׳ה שהוא טוב לכל, בפרס לבני ישראל ע ל שמסרו נפשם עד קדושה השם וגס היום ישנאו אותנו האומות ורודפים אותנו בשביל התורה, ואלמלי פנינו עודף לתורת ד׳ וכופרים במצותיו, לא היו שונאים ורודפים אותנו. א־ מפני שאנו שומרים התורה והמצוות אשד צונו . ד׳ ובשבילו אנו מוסרים את נפשנו והשלכנו אחרי גוונו את טוב העולם ועליו הורגנו בל היום, ונהשבנו כצא! טבהה, אף בעת הזאת שיד אוה״ע על חעליונה וכבוד ישראל ביוראפ עודנו בשפל המצב כי עדיי! לא ידענו אם הממשלה תחרשת ברוםלאנד תת! יד ושם ושווי זכיות לכל, ולאי יאומר עוד ״חוץ מישראל״ ומים רבים עברו עד ראשנו, ובכל זה לא נסוג אחוד לבנו ולא שכתנו את שם די, ונשמור לעשות אפילו מנהגי ישראל, לכן בשביל עקדת יצחק אבינו שהשריש בקרבנו את המרה תזאת למסור את נפשנו על קדושת השם בשמחה רבה, ראוי ותנו! לית! לנו את טוב ארץ אבותינו במהרה בימינו מפני

המדד, הטובה הזאת שקיימנו הרבה פעמים,

אן כל חצרות שסבלנו עד היום, הוא מפני שאין אנו יודעי! היטב את טעם מצות שופר וכל הדינים השייכים לשופר; (א) ראשית רבד הדי! בשו׳ע או׳ח ס' תקפ׳ו שופר בתוך שופר פסול, לרמז אותנו שאחד בפח ואחד בלב אסור לנו מן תתודה, וכל הצרות הבאות עליני מחורבן בהמ״ק עד היום, הוא פרי העו! ו!זח שממנו תצמח שנאת חנם וכל דבר עכירח, ואנחנו מחויבים לבער זאת מלבנו קודם שנשאל מרי על טוב השנה. (ב) ומה שופר . אם הרחיב חצר הקצר וקיצר את צד הרהב פסול, מפני שהוא נגד גדילתו וטבעו, כן ההולך נגד חוקי תתורה. הולך הוא נגד גדילתו וטבעו, כי טבע בני ישראל למשוך אתר התודה והמצור,, ומי שהולך אחורי בהכנ׳ם ניכר שנסוג לבבו מלשמוע קדושת התודה, וכל הון יתן הישדאל עבוד מצות די, במו שאנו רואים היום, שכמה אנשים

באים להתפלל ומנדבים כסף רב עבוד המצות.

ל הצרות שסבלנו, הוא מפני שבזמן הזה הדתיבו תקצר וקיצרו את הרחב א •׳מתביישים הרבה לבוא כל השנה שלש פעמים בכל יום ויום ׳לבהכנ״ם אזתפלל, אף אם יש לאל ידם לעשות כן, כי יתביישו מפני המלעיגים שיאמרו עליהם שהם מחאנשים חמחזיקים בנושנות, שומרי התודד, כדת וכדין. ומפני עלבונה של תורה אנו סובלים, כי חיא חיינו וארך ימינו ובה נהגה יומם ולילה, ובמסתרים תבכה נפשי, אמר ד', מפני גוה, שבושים לעשות מצוה

so בפרהסיא, והרחיבו את הצד הקצר, תודת העמים וטנהניחם, ומשנים את ההורה ?פי רוהם ודעהם ואומדים כי בהשהנוה הזמן והמקום תשתנה ניב התורה לפי העת והזמן, והמקומות שמהנורדים במדינוח זדוח, ע׳כ עלינו לחחליף משפטי ההורה במשפטי שכנינו אשר בהוכם אנו יושבים, ולפי דעהם הקצרה מתננדת ההורה וההשכלה האמיהיה לההשכלה והמשפטים השורדים כעה בהמדינוה הנאותה, ואחרי שאכלו מעץ הדעה אינם יכולים לשמור אה דברי ההורה, וישן מפני הדש יוציאו ומרחיבים אה ההשכלה ננד ההורה האמיהיה אשד ארוכה מאדן מדהה ורהבה מני ים, ולא יבינו אותה היטב. דק נטלו העזה לעצמם להחליף אה האמה על רבד שאינו בדומה לה, ומי שישמור ההורה לפי

האמה נם אומוה העולם יאמרו עליו כי היא חכמחכם ובינחכם לעיני העמים.

(נ) מצוד, להקוע בקד! של איל, לא בקרן של פדה מפני שאנו צריכין לחיות נוחים זה עזה ולעזור איש אה רעהו. לא להיות מועד לננח ולרקוד את חברו, כקרן של פרח, דק בקרן של איל מצוח לחקוע שאין דרכו לננח, ודק ישמרו אח השלום ביניהם, וכמו בעח שיפול חזאב על חצאן וחפץ לטרוף אח אחד מחם, אזי כל אחד יניח אח ראשו לצד חבידו וכולם יחלו לצעוק עד כי ישמע הדועח ומיד יבא במקל ובכלי ז י. ן לעיוי• אוחם, כן אנחנו בני ישראל אין כל חקוה להושע דק אם נסיר מקודם את חשנאח חנם מלבנו ונשמור הלשון •מדבר רע על חבית, ונשחדל לדבר דק טוב איש על רעהו, ולחיות אחדוח בינינו, ונצעק בקול אחד אל ד' אלקינו שחוא יפדה אוהנו מכל צדה וננע, והוא יהיה רועה נאמן לישראל, וכמה פעמים תזהיר אוחנו. אם בחקוהי הלכו וכוי ונההי גשמיכם בעהם, ויביאנו לארצנו לשמור כל הדינים השייכים לארצנו ואדמהנו, והחיוב לחחפלל בכוגה גדולה ולדעח

טעב מצות שופר, ואז יבוא גואלנו במהרה בימינו אמן ואמן.

ב ר ה״ ש ר ע ה ב ל י ת מ י ר ב ה ל ש ר ד

מ ט אחדים לפני חדין, אשד כל באי עולם יעבדו לפניו כבני מדון, חילודעדח יאחזון כל יראי ד׳ מפני יום הדין, ואנשי אמת אשר יראח ד׳ בקרבם מחחילים בריח אלול לחכין אח עצמם לדין, וחבינונים יקדימו שבוע אחד לקום באשמורח הבקר בעוד לילה לילך לבהכנ׳ם ולומד םליחוח, ומי ידבר מעדיה שאז מרבים בסליחות ואומרים ״זכור בריח אברהם." ומדוע יאמרו חםליחות חאלו בסוף חשנח? ואמרחי ע׳ז טעם הנון, כי הן ראה נראה, כי אהבה האב לבניו גדולה מאהבת עצמו. וראיחי בהמםופר על נאפאלעאן הראשון, אשד כל מלכי עולם ידאו ממנו ומחכמחו, כי היה א0זר לב מאין כמוהו ולא ירא מפני כל, ובעח המלחמה העמיד אח עצמו בראש המלחמה. וחנח פעם אחח יראה שבנו עומד על שדי חמלחמח בראש צבאוחיו ולא היה יכול לראוח זאח, ונטל אח בנו משם והעמיד אח עצמו על מקומו, באמת, בי אחבח חאב לבניו גדולח חיא מאהבח עצמו, ובדבר הזד,

לא נוסיתי מעולם, ולכן לא יכלתי לראות את בגי עומד במקום םכנח.

ומטעם זה בעקדה יצחק שהיה הנםיון האחרון היותר נחל, אמר ד׳ לאברהם עחח ידעחי כי ירא אלהים אחה ולא חשכח אח בנך אח יחידך ממגי'

31 רק הלכת בשמחה רבה ?שחוט את בנך עבורי ?קיים מצותי, ע׳כ מזכירים אנחנו את העקרה שעקר אברהם אבינו, כי נםיונו יותר גדול מנםיונו ש? יצחק שחניח אה עצמו ?שחוט !?העלוהו ?קרבן, כי אתבת אביו אליו תיתה נדולה יותר מאהבת עצמו, וזח פירוש המכי?הא פ׳ בא: כבר שבהו ההלמידים ביבנה ולא שבה שם רבי יהושע, וכשבאו הלמיריו אמר ?הם אפשר ששבה שם ר' אלעזר בן עזריה ולא הירש לכם דבר? אמרו ?ו שדרש הפסוק, אהם נצבים היום כולכם נשיכם וטפכם וכו׳ וכי טך היה יודע להבין בין טוב לרע, אלא ליה! שכר למביאיהם, וענה ואמר אשריך אברהם אבינו שר׳ אלעזד בן עזריה יצא מהלציך, ואין הדור

יהום שד׳א בתוכם, עכ׳ל. וצריך להבין אה זאה.

אל ?פ• דברינו שעיקר הלימוד מוטל על כל אהד מישראל שישהדל להוריש ההורה והאמונה לבניו, ומי שאינו מהאמץ בכל כהו לחנך אה בניו בנתיבות האמונה ולנדלם על ברכי ההורה, ניכר שאין לו אהגה פנימיה אל התודה והאמונה, ומה שהוא עוסק בשאר מצוה אין זה אלא מצר התרגל או מהמת איזו פניה היצוניה, כי אם באמה היה אוהב אה הבורא יה׳ש לא היה מתרשל לעשוה כל אשר ביכלהו לנהל אה בניו בנהיבוה ההורה, והקדוש ברוך הוא אמד :אל אברהם כי ידעהיו למען אשר יצוה אה בניו וכוי, ,ומטעם זה בהד הקב׳ה באברהם מפני שהיה מהעצם ומההזק בכל כהו להשריש האמונה הטהורה בלב יוצאי הלציו, והזהיר אוהם לשמור דרך ר׳, והנה ר׳ אלעזר ב׳ע דרש אהם וכו׳ בי הם הבנים הקטנים בראוהס שאבוהיהם מהבבים ומכבדים אה ההורה השהרש נ׳כ בלבם

אהבה ההורה.

וזאת היא כוונה ר׳ יהושע שאמד אשריך אברהם אבינו שר׳א יצא מהלציך, כי צדיק זה דומה לך, כמו שאתה שמה למטרה הייך לקבוע האמונה הטהורה בלבות בני ישראל, כ! הולך ר׳א בדרכיך וכל מנמתו הוא לטעת זרעוני האמונה בלב ילדי ישראל, למען יהיו שתולים בנן ד׳ נצה, ואין דוד יתום שר׳א ב׳ע שרוי בהוכם, כי אחרי שנהרב ביה מקדשנו ונלינו מארצנו, היה נראה כאלו כלתה הלילה הבדיה אשר בדה השי׳ה עם אברהם אבינו. וננד זה אמד ר׳ יהושע אין הדור יהום שר׳א בהוכם, הדרשה והמעשה אשר יעשה יעידון על צדקהו והרי

הוא כאלו אברהם אבינו עודנו הי ושוכן בקרבנו.

ועתה כאשד ראינו שאבי הילד הביא ראשיה בכוריו אשד כמה שנים אהד התונהו לא היו לו בנים, ועהה כאשד ברך אוהו ד׳ בבן, הביאו בשמהה רבה מנחה לד׳ והקריב אוהו על המזבח להתוך את בשרו ולשפוך דמו במים, אשד במצוה זו אין לאביו שום פניה חיצוניה רק למען לקיים אה דברי ד׳ אשר צוה ביום השמיני ימול בשר ערלה בנו, ומצוה זו מוטלה והובה היא על אבי הילד לקיים אוהה בזמנה, ונם הזמין אנשים רבים השובי עירנו ליטול הלק במצוה זו, וכל אחד עזב אה מסחרו בערב יו׳ט והלך לשמוה בשמהה אברהם אבינו, אשר המצוה הזאה העיד עלינו כי עוד לא עזבנו דרך ד׳ וחחודח חביבה עלינו מאד, ובעבודה אנו שופכים דם כמים ולא יחמול אב על בנו שהוא חנםיון הנרול של אברהם אבינו, ובזכות המצוה הזאת ששקולה כננר כל התורה והעיר על נקיון לבנו לעבודת השם ית׳ש, תמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל ויברך אותנו בשנה

טובה ומבורכת אמן ואמן.

32

ש ל ר א ש ה ש נ ה ו ר ד

^\V׳ בחדש שופר בכסא איום חננו (תהלים פ׳א) ודרשו תזיל (בדיה רף ח׳ ע׳א) איזהו חנ שחחדש מתכסה בו הוי אומר זח רח׳ש שאין חאבנח נראית בתתיאת ההרש. ולהבין את תפסוק ודברי חז׳א איזו חדשות השמיעונו בי בריח הלבנה מתכסה, האא זה הוא דבר שהכא יודעי!? ואמרתי עא דרך ההסבר בטוב טעם ודעת, כי ר׳ה רומה לבית הנתיבות העומר אצל מסילת הברזל, ואיש הבא בתוכו ורואה בזוית אהת עומרים כמה אנשים ושמהים בשמהה רבה, ובזוית אתרת עומרים נ׳כ אנשים ונשים וטף ובוכים במר נפשם, והאיש עומר משתאה ומתפלא ושואל,• הלא הבית אהד הוא ומדוע בזוית זו קרן עור פני האנשים ופניהם צוהלים מרוב הרוה ושמהה, ובזוית זו ענן הושך ואפלה פרוש על פניהם

הלא דבר הוא?

אן נאשר יביט בעינא פקיהא וישאל אותם מדוע אתם שטהים?, הלא טבע בני ישראל לבבות תמיר, אז יענו אותו רבד: אנהנו כלנו בני איש אהד נהנו ואבינו היה מעולם איש עני ואביון, ולא היה בידו לפרנס אותנו ולכלכל את ב׳נ אף בלחם צר ומים לחץ, ומי ידבר להלבישנו בבנרים טובים, כי בנר הרש לא היה מעולם על בשרנו, והיה מצטער תמיר על שלא חיח ביכלתו ללמדנו חכמת התורה ושאר מרעים, להיות מאנשי השם, כי לזה דרוש הון רב, כי רבד תורה טעות קונות, ומי שיוכל לפזר הון רב יוכל לקוות לראות פרי טוב בעמלו, כמו הזורע אם לא ישניה היטב על הצמחים, לא יצלה לראות פרי טוב, ולפעמים רק בוסר יאכל, כי כל רבד צריך השגחה, בפרט מרעים וחכמת התורה, הם צריכין שמירה מעולה, להיות תמיר עומד על המצפה ולהביט על העוסקים בה שלא יסורו מרדף הטוב כי רבים נכשלו בה, ואבינו הוא מגזע ישרים ומגמתו היתה שיוצאי ירכו יהיו ג׳כ אנשי מדע, אף• לא היה ביכלתו להוציא זממו הטוב אל הפועל, כיי העניות עמדה לשטן על דרכו חטוב ומוכרח היה לנסוע מפה אל ארץ אחרת למדינת אפריקא, לקיים דברי הזיל (בב׳מ ע׳ה ע׳ב) רביש ליה בחא מתא וכו׳ ודי חצליח בידו, וזח לא כביר שנסע מפה, ועלח מסחרו מעלה מעלה, ובמשך הימים המעטים שלה כמה אלפי ראללאר לאמנו, ועתה, בעור רגעים אהרים יבוא פה לראותנו ולדבר עמנו פא׳פ, ויצאנו לקבל את פני אבינו היקר, והוא יביא עמו כםף רב, ויתן לכל אחר ממשפחתנו מתנות טובות, לכן נאספנו היום, ומרוב שמהה שזכינו

לראות פני אבינו אנו צוחלים ושמחים מרוב טובה שעשח עמנו ר׳ חטוב. ־־־־ ובזוית אהרת מקרה לא טוב קרה אותם כפתע פתאום: כי אביחם שחיח מפורסם שמו ברבים לתהלה. וגם עשיר גדול היה שפזד הו! רב עבור צדקות שונות וביתו היה פתוח לרוחה עבור עניים, ובניו הלכו בדרך הישר אשר רוח הבריות ורוח המקום נוחה מהם, ופתאום נפלה אש משמים ותשרף את כל רכושו ונשאר בעירום ובחוסר כל, והגלגל החוזר בעולם חוריר נם אותו ער חדיוטא חתחתונח, ער כי לא חיח לו אף על מזו! סעודה אהת, וגם בעירו היה בוש לעשות רבד שאיגו לפי כבודו וחחליט ברעתו לנסמ לארץ אשר לא ירע ואשר לא ירעו אבותיו, וכל נכבדי העיר באו ללוותו ונתנו לו על הוצאות הדרך לנסוע לאפריקא, ובעור רגעים אחרים יםע עם מסילת חברזל בדרך רחוקה, וב׳ב בוכים על הפררם מאביהם הטוב ומהשבים• ר׳ הוא היודע מה יהיה עמו? כמה גלים יעברו עליו ער שיבוא שם, כי בימים האלח ררר הים הוא בסכנה גדולה יותר משהיה לפנים,כי סבות רבות קרו את הנוסעים על חים

33 על יד• מעשים רעים הבאים מידי אדם, שהם קשים יותר מרוח סעדה הבאה מירי הבוית׳ש, יאחד אשר יבוא שם, מי יורע אם יצליח שם, מפני שלא הורגל מעולם לעבור עבודות קשות, כי ב! נבירים חיח, ונתחנך על תענוני העוה׳ז, ובמקום הדש יחיד, מוכרח לעבוד עבודה קשה ולאכול ולשתות מה שלא הורגל לאכול ולשתות, ונם הצער אשר יסבול מזה שלא נשאר אצל ביב מאומה במר. להחיות' את נפשם, ובעבור זאת ישפכו עתה את מרירות לבם בעת הפרדו מתם

ודואנים על העתידות.

P בריח, במה אנשים שמהים בו, בי נתעלו בשנה העברה ל,מרדנה עליונה, * ני' היו תמיד עניים ואביונים ויעבדו כל עבודת פרך הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם, ועתה העשיר אותם ד׳ ויברך אותם בנופם ובממונם ולא הסר להם מאומה, מכל תאוות העולם, בעת שאנשים אתרים בוכים במר נפשם כי בשנה "העברה ירדו משמים ארצה, כי תיו אנשי שם ותשובי העיר ועשירים נדולים, ופתאום ההפך עלהם הגלגל וירדו מנכסיהם עד שלא נשאר להם מאומה, כי הכל נמלו מהם נושיהם ונשארו עוד בעלי חובות, כי חח ג ר׳ה הוא מכוסה מכל אדם, ואין' אנו יודעים מה יולד יום ומה יהיה עמנו בימים הבאים, כי חסרי ידיעה וקצרי בינה אנהנו; לפנינו נלוים וידועים דק מקרי העבר, אבל העתיר

נעלם מאתנו ואך חשך ישופנו וערפל פרוש על נביו.

א" בכ׳ז נובל לרון על סופו של דבר מראשיתו, וטכל לקוות על אתרית טובת אם הראשית היה טוב, במו אם אבן היסוד של בית אם תונתה יפה מתהילה, נוכל לקוות שהבנין שנבנה עליה יעמוד לאורך ימים. האומנם את העבר כבר ידענו מה הסר לנו, ואיך לבנו הוכה במכאוב ׳מלא ירפא, ומי שתקב׳ת יסר אותו אם ביסודי המך או ביםורין של עניות ותוסר לתם, אבל המשפט של היום הזה שהוא על העתיר לבוא שבו יוטל הנודל ותלק של בני ,ארם יושבי תלד, — נעלם עדיין מאתנו, והיום יעמיד במשפט בל יצורי עולמים אנשים ונשים וטו* יתד עשיר ואביון, כולנו נצבים חיום לפני ד׳ ומיחלים לחסרו ומתפללים לפניו שיוציא לצדק ריננו והוא זוכר במשפט את כל חמפעל, כי אין שכחח לפני כסא כבות, דיין אמת שופט צדק אשד לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואם אנו מביטים לאחור ומתבוננים במתשבותינו ודבורינו ומעשינו משנה העברה אנו בושים ונכלמים, ואומרים אל תבא במשפט עמנו, כי לא יצדק לפניך בל חי, ואין אנו מבינים בעצמנו איך נוכל לבוא היום בלבוש מגואל ולעמוד לפני •אדון העולם ולשאול

ממנו כל צרכינו?

יגם השופר אשר מזכיר עקירת יצחק הוא שואל אותנו היום אותה השאלה הקטנה אבל עמוקה הרבה ששאל יצחק אבינו לאביו אברהם ויאמר הנה חאש והעצים ואיה השה לעולה? כוונת הרבדים האלה בהדך מוסר ומליצה היא. כי הקב׳ה יצר את האדם עפר מ! חאדמח ויפח באפיו נשמת חיים נר אלתים ניצוץ ושלהבת מ• השמים, והפקיר אותו על בל הבדואים, וכבוד והדר עטרהו וכל שת תהת •רגליו, ועתה שואל השופר את האדם, הנה האש תשמימיית נתן תקב׳ה בלבד וגם העצים שהוא היכלת והאמצעים הגשמיים בידך לעשות רצון בוראך, ואיה השה

לעולה? איזה קרבן הבאת לי בשנים העבת?

אמנם כן אנהנו נדרנו לד׳ ואמרנו כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ומה שאתה נותן לנו אין אנו מוציאים אלא לעבודתך וליראתר, ושאלנו תיים מאת די, ואיזה חיים? רק למענך אלהים תיים, אבל השופר מעורר ושואל אותנו: אם נם אנתנו קיימנו מח שאנו אומרים לדי? איזח קרבן חבאתם בחיים שנתתי לבם? חתפללנו על הפרנסה

34 וממה ונכסים ונדרנו, כי אם ימלא ד' את משאלותינו, נחזק את עמודי התורה מרחם על עניים ויתומים ונשמור אה מצוותיו, ולהרבה אנשים שמע ,ד' לקולם וימלא אמתתוהיהם כל טוב, והאיר להם שמש הצלחה, אבל איה איפה הם נדריכם והבטתותיכם? איזו צדקות עשיהם? ה! עמודי !התודה רופפים מאוד ועל, תחנור

תטוב לחנך את בניבם בדחי תטוב ותישר לא תשימו לב.

י ציו! היקרים פורשים כפיהם לכם ומבקשים לתם צר, ונם יושבי יוראפ צועקים נ ב אליכם חוסו נא ורחביו עלינו למעז לא ננוע ברעב, ובנינו היוצאים למלחמה עוד לא חכינוחס לפניהם מאבל כשר כאשר חורנלתם בימים מקדם, ביוראפ היה חמנהג לדכי; מאכלי כשר עבור יוצאי צבא כדי שלא יחנאלו בפחבנם של נכרים האסור להם, ולא היו אנוסים לאכול מאכלי מרפה ופלא היא בעיני מדוע יהשו

הרבנים הגדולים ולא ישתדלו להכיז מאכלי כשר במקום שיש שם אהינו בני ישראל. העובדים בצבא ואי! איש שם הדבר הזה על לב, לשמע אוזן שמעתי משמיעים על השקלים בשביל בנין ארץ ישראל וישובה. ואמנם כן ראוי ונכון לעורר בלב צעירי עמנו את האהבה לארץ קדשנו ולדאונ לבנינה ולישובה אך מראש צריכים אנהנו לראות

שלא ימותו ברעב.

בל איש ישראל מתפלל ומבקש הבה לי בנים ואנדלם כפי רצונך שילכו בדרכי התורה • כמצויה בתורתנ• חחיוב על האבות: ולמדתם את בניכם למען ירבו ימיכם וכו׳ ובימים מקדם היתד. חתורה משאה נפשנו ונאוהנו, וכמו עובד האדמה בארץ ישראל חית מביא תבואות אדמתו לבהמ׳ק כדי להראות פרי עמלו ולהודות בעבור זח לד׳, כן היה כל אב מביא את בניו לבית הכנםת וחיח מתפאר בהם. זה חילד חיח •ודע משנה, ומשנהו ידע נמרא וכ׳ וסמך עליתם כי בזכותם ימלא ד׳ משאלות לבו לטובה, ומח נעשח אנחנו בדורנו דור יתום? יצתק אבינו שאל את אביו. ואיה השה לעולה? ואברחם אבינו חיה ביכלתו לאמר כמה עוברים ושבים ימצאו מלוז בביתי וביתי פהוה לאורהים יומם ולילה, אבל לא בזח בטה ולא הזכיר מזה מאומה רק אמר. אלהים יראה לו השה לעולה כני. בני דוקא שנדלתי. בן שמכיר את הבורא י ת ש באמת ואומד שמע ישראל וכ׳ במסירת נפש והולך לעקדה בשמהה לעשות

רצון הבורא כאשר אני הולך. והפסוק מעיד וילכו שניהם יהדיו בכוונה אתת.

האת כוונה השופר להזכיר העקדת כדי שנלמד מדרכי אבותינו לילך בעקכותם ולנדל את בנינו באופן שיקראו בנים למקום. ואני והנער נלכה עד כה במסירה נפש וכה יהיה זרעך. ועתה הנד. שמעתי כי רבים מהפארים שבניהם הדיי־יכ עמהם רר׳ה לכהכנ׳ס. אמנם טוב וישר הדבר הזה וניכר שהבנים יכבדו את תאבות אבל שאול נשאל את האבות מדוע כל השנה בניכם אינם מניהין תפלי! ולא ילבשו טלית שיש בו ציצית? מדוע לא תשימו עיניכם ולבבכם בימי נעודיתם לתנכם במצוות ולזרוע על תלמי לבוהם אהבה והבה לר׳ ולתורתו ולעמנו? ואז היינו בטותים י־י הדור הבא ישא ברמה את דגל היתדות ולא יתבוששו וישמרו את הקנינים אשר הנחילו להם אבותיהט ויתנו את הייהם במתירם, האם מלאו האבות את ההובות האלה המוטלות עליהם? האם יהונכו הבנים. ביהוד בפיטטסבורנ. הנור כזה אשר יתן לנו ערובה נאמנה כי יהיו בעתיד נושאי דנל העם הנצהי? &ראבון לב כל אוהב

עמו ודתו מוכרתים אנו לענות על השאלה הזאת ״לא״:

*Vי לר עם אשר יעזוב את חנוך הבנים כעמנו עתר, ואין לך עיר אשר בני עמנ, היושבים ה עזבו את חנויי רבנים כמו עירנו. נורא תוא לראות את אי־יריעת תדור הצעיר בכל רבד הנוגע לעמנו ודתנוי ומפני זה תצעירים יפנו עורך לדתם ועמפת ל?כ את י ייבושו במקור מחצבתם. ייתה״ני עם אימית העולם. ייעשו תחבולות שנ יהתתם למען בל תאיהם לא יכירים כי ממי יהודה יצאו. כי ליא ידעי את עמם

35

וגבירי הרוה איצד הטו בישראל ואשר מהם יצאת תורה ואורה לנ־ העצים ני אז יוה אהדת היתר עטם, ני נקראנו את ספרי דב־י היטים לבני ישראל ראה ;ראה כי למרות כל הציות הגדולות והמצוקות תרבות והתלאות הנוראות אשר עירו על עם ישראל בנל יטי נדודיו וגלותו עור רוחו ־י יקרנו, ואם דבקה לארץ בטננו־עוד לא שהה לעפר נפשנו. עור לא אלט; ישראל מגדולים חקקי לב, אשר הם למאורות ברקיע החכטה והמדע. ואומות העולם בראותם את הבטת עם ישראל בכל מקצועו־ ההכמה והמדע, בעל נר־ם יענו ויאמרו: הגדיל ד׳ לעשות עם אלה. אי; עפ הנפ ונבו; כגוי הקט; הזה, ובשעה שהיהודי מסתנל בהתולדה הנפלאה •צל עם ישראל הוא מוצא קורת -וה ינפשו הנדכא־, ואז לא יבוש עור נשם יהודי, אד עוד ילבש יאה וגאו;, ני הוא נ; העם הנפלא הזה, אשר מאז מעולם הצטיי; בתרבותו ובחכמתו.

ואז יחזיק בעמו ונא־היו בני נהו ונפשו ומאידו.

" שאמרו הז׳ל(ילקוט תורת תק׳כ) נמשיו ישראל לעוף, מה העוף אינו פורה בלא י י כנפים כד ישראל אי; יכולים לעשות דברהוץ מזקניהם. ואז יהיה בטוה כי הדור אשד יקום תחתיו ישא נרמה אה הדגל אשר עליו הורגנו כל היום אנחנו ואבותינו: לא ישא בת אל נכר ולא יתתת; עמהם ואז גם כ! היינו יכולים לקוות על •צנים טויות ועל גאולת ישראל בזכות השה לעולה בני' וכאשר יאמר חעולם שנצחונות היל מלך פרוםיא אשר נצחו בימינו איה את אנשי מצותם הוא מפני שהרגילו את הילדים בנעוריהם בכמה ידיעות הנצרכות לבני תיל ועי׳ז גירו על מתנגדיהם, ולא בכה ׳עוצם ידי אנשי היל, ונל אומה שעשירה ביותר בכהותיה התרבותיים ובידיעות

ההבניה והדת ערנה רב יותר, ועתידות טונות נשקפות לה תמיד.ל בני עמנו בארצנו יל למורי היתדות מוזרים להם. ומפני זה לא יבקרו את ב א בתי כנסיות ובתי מדרשות והמעטים הבאים בימי הנוראים לבהכנ׳ס דעתםם ה ־ ן , כ ־ , ן י א ־ ם , א _ ו ט ע ו מ ב ש ומחשבתם רק לשמוע את החזן, ואם ייטב בעיניהם י מיד לביתם, ועם מתפללים כאלה אי; אנו יכולים להתפאר ולא לקוות' על שנים טובות ועל גאולת ישראל. כי טובים מאלה גלו מארצנו ונתרתקו מעל אדמתנו והאשם תלוי בהאנות שהם גרמו לזה כי לא הבינו מראש את הסוף רבד ולא התקינו בתי תלמוד תורת טובים כפי דת התורה ולהשריש דוה נכו! בלב בניהם שלא

יעזבו את דתם ועמם ולא יתחתנו עם אומות העולם.

* חזאת אשר ,־כמות חיצוניות בחוץ תרונח ותפרהנה. ודורשיה; רבים הנה־ ר ע ב ו ידיעת התורח ירדח פלאים ודורשיח מעטים, ומי שמחזיק בד, ירדפוחו בלי הפוגות, ומקפהים את פרנסתו ויאמרו עליו למה נברא האיש הזה? הלא אד לטורה ולמשא הוא על העולם, ולמה לא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם? ולמה לא נבקש גם אנהנו עצות ותתבולות להדים קר; תו־רתנו הקדושה. ולא יהיו לומדיה שפלים ונבזים בעיני ישראל ולא יהיו כאסקופה הנדרסת לכל בוזיהם ומנדידם ובנינו הצעירים בראותם איד ראשי ישראל עומדים בשפ? המצב ואיז מי שירחם עליתם, ובפרט שלא יקיימו את ד׳ אלהיד תירא כפי דרשת הז׳ל (בב׳ק מ א ע׳ב) לרבות ת׳ה, לכבדם כראוי, ומפני זה ישליכו צעידי עמנו כל דבר קדוש אחרי גוום ויתרחקו מאתנו, ובמי האשם תלוי מירידת קד; התורה? אד בזקני מנהיגי העדר, על אשר יעלימו עיניתם טבל דבר קדוש. ואינם דואגים על עתידות ישראל יניכר כי רות עמנו ודתנו זרה גם לאבות ותפלתם רק בלב ולב ידברו. ויפתוחו בפיחם יבלשונם יכזבו לו ולבם לא נכו; עם ד׳ ותודתו הקדושה. ואינם עומדים בבתכנ׳ס דק בגופם וגויתם אבל רעיונותיהם שואפים והולכים לכל דבר בטל ולגבי תומר גביהם.

אבל רתמנא לבא בעי, לעשות תכל באמת ובצדק ובלב שלם, והוא עיקר התרועה להתתבד לד׳ באמת, ואשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה שהיא

36 ג׳כ אשת שבר במו דבתיב תרעם בשבט בדזא (תתאים בי) שמרגישים את שבדם אשד נש־ברו בשנים העברו, ומיובאים עאיהם אעזוב דרך רשע ואעשות הטוב ותישד בעיני אאהים ואדם, ודי היושב היום עא כםא משפט ובאש ד׳ נשפט אשבור בחורי ישראא במדינות יודאפ ואש ד׳ יכואים אנו אבבות בנתדי דמעות הנוזאים מעינינו בעת תפאותינו, ואתיות מודים ועוזבים את פשעינו ועונותינו, ונשתדא אדרים קח

התורה שהוא עיקר נאואתנו, ואז תהא שנה וברכותיה.

עאינו אהתבונ! עא דברי הפייט! בראש השנת יכתבו! ובו׳ מי יהיה ומי ימית מי ברעב ומי בצמא ובי ובא רבד תקשת פורט תפייטן באתדונה' ואתר כך מסיים מי ינוה ומי ינוע ובו׳ שהוא קא מהראשונה, הנם אתיות נע ונד תוא מהדברים הקשים. בי קין נענש עבור שהמזת את אתיו אהיוה נע ונד, והוא טעו גדוא עוני מנשוא־והיה בא מוצאי יהרנני אחד שאין אי שום תקוה שאמצא מנות, האם אא טוב מותי מתיי, וא׳ב מי יתן ״והיה׳ ׳אשון שמחד. שכא מוצאי יתרנני״״בכא זאת הנסיוז יורנו שהוא קא יותר ממיתת אפיאו ממיתת בידי שמים ,בי תנודד יש או עור תקות אתיות במנותה, אבא אהד מיתת האדם. אבדת בא תקות ותותאה־ועוד קשה מדוע תשב הפייטן

מי ינוע אבםיך?

" אם נתבונן היטב נראה שהוא קשה יותר מבא, כי אם יבתב אתר דיא בדיה• א אמיתח וחוא מת עא מטתו, או חיו ינזדו נזר דינו אחרינח וישאיר אחריו אשת צעידח לימים ובנים קטנים באי! משען ומשענת, בפרט בעיירות כמו עידנו שאי! לחם מנחם אחחיות נפשם וארורות אהם •הדרך הטוב וחישר ונדוא כים שברם כי אפיאו אחניד קדיש אחדי הורם אא ידעו כי לא יאמרו אותם אהתפאא ואומר עבר• דק חכא באשה המדינה ידברו ואא ידעו אם מזרע ישראא הם ואי! איש שם עא אב ארחם עא יתומים ויתומות ונם עא המתים, במו שמצינו שרע׳ק אמד עם היתום אומר קדיש

עבור ארחם עא נפש המת.

ומצינ* באבדחם אבינו שחבטיח אותו ד׳ איתן או בן אעת זקנותו ושאא ובקש מד׳ לו ישמעאל יהיה לפניך (בדאשיה י׳ןז) ומאה אפניך הוא ׳אמותר, אך חענין חוא כי בעת שנתבשר אבדחם אבינו שיחיה לו בן לזקוניו. ויאמר. אנא ד׳ אני זקז קרוב למאה שנים וימי ספורים, ומה תברכה שתתן לי בן זבד אם לא אובא אנחאז בדרכי התודח? ובן שלא נתחנד כראוי ילך באדחות עקלקלוה, ופרא ארם יהיה כי חחיוב מוטל על האביח אהורוח לבניחם אח חדרך הטוב אשד ילכו בה תמיד ואת חמעשח אשד יעשון ולחנכם בעודם קטנים בדרך הטוב והישר ואתיות עיניהם צוםיוח על דרכיהם לבא יהעו בדרך עקש ונלוז ולהרחיקם מדעים רעים לבל יתחברו עם רודפי ,רעה חמתאוים לעשות דע. ואם אין תקוה לחנכם בחנוך טוב ונם אין בעיר ביה מחסה ליהומים אשד זקני העדה יחנו עליהם עיניהם לחנכם ולגדלם עא ההורה והעבורח שחיא מצוד. נדולח אשי ד׳ מהפאר בה כמו דכהיב אבי יחומים וריז אלמנוה אני די, ולכן בקש אברחם אבינו לוא ישמעאל יחיה לפניד וחן לו אב נבון ורוח נכון חדש בקרבו להשיבו מדרכו חדעח, ויחיה לפניך, לעשוה מצוח ולילד בדרך

הישר וחטוב.

ולהיות נע ונד קשה מאד מזה. מפני שלפעמים ימצאו האלמנוה והיהומים חנחומים בלבם בעח שיודעים מקום מנוחה אבוהיהם ובעליהם, וילכו שם על חקברות. וישפכו שם את מדידות לבם ויחנחמו מעט על ירי בכיחן, אבל אם נחתם חיו נזר דינו של אדם למות בארץ אחרת וצריד חוא לכתת דגליו ללכת שמח כמו שאמרו חז׳א (סובר ננ ע׳א) רנלוחי דבר אינש אינה עדביו ביר. אאתר דמתבעי תמן מוביאון יתיה (כמו שקדה במשפחחי שאחי הנדוא ממני בשנים

37 ויתורה הר׳ צני אריה זיר שנבע לאפריקא. ונייר כשבא שם חלה ונ־ר״ ונשארו אהריו ש?שה בנים קטנים, ד׳ ירחם עליהם ויהיו לאנשים. וגרו? הצער שלא ידענו את קבורתו), וע׳ז אמר הפייט;: מי ינוד, שיהית ע? מקומו וימות או יהרנ או ינוע מקודם למקום אחר, מקום אשר לא ידעו אבותיו ואבות אבותיו ושםיימוה או יהרנ .... וכמו תנזרר, ר׳ל עתה ע? הבנים ביוראפ בני ציו; היקרים המםלאים בפז יחבקו אשפתות ומתבוםסים ברם באר־; ?א לחם, וחמת ד׳ כאש יועדה ולא תכבה, •טית מערי יהודה קו? ששו! וקו? שמתה, קו? תת; וקו? כ?ה

י -״¬ 0 ת ״ "מי ית; ראשי מים ועיני מקור דמעה ואיכה יומם ולילה את ה*אי בם חזה שהוא הרת עואם, אמר הפיט; מי יודע אם היאדים ישאדו בתיים ? ו הי ו ני הם נמצאים בםבנה גדולה בהיותם צפוים אלי מות ביוראפ ע,א שרי המלהמה, או אם אבותיהם בעצמם יוכלו לשאת ולסבול את חצרות? כי צרוה הינים נתלות מצרות עצמם אם בניהם הקטנים ישארו יתומים ונשיהם אלמנות כמו אשה תרת בעת הריונה תראנ כפלים מספק אם הילד שבמעיה יהא של קימא, או אם תיא בעצמת תשאר בחיים תיתת, כי בשעת הלירה האשה בסכנה גדולה עומדת.

ו כ! היום בדיה למשפטיך אנו עומרים היום והוא תרת עולם, מי יורע אם מ כ ו בנינו ישארו בחייב חיתם, ויזכו לראות פני אביתם ולא ישארו יתומים כי בסכנה גדולה עומדים חיום בפרט בשנים חאלו, שנות חירום ועת צרח ליעקב יוהר מכל השנים שעברו, והפרנסה לקויה מאד בפרט להופשי התורה כי היוקר יאמיר ויהעלה יום יום, וההכנסה מ; הצר נחמעטה כי בעו״ה כמעט איז שמחה בישראל, ובעת סכנה צריך כל איש לזרז את עצמו ואח חברו שלא יישנו ילהחפלל התפלה הקצרה הושע ר׳ את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העיבור יהיו כל צרכי הם לפניך, וביארו הזיל מאי פרשה העיבור, אמר דית אפילו בשעה שאהה מהמלא עליהם עברה, באשה עוברה יהיו כד צרכיהם לפניך (ברכוה כט ע׳ב).

ר הפלא הוה ביאר הגאון ר׳ יעקב מרובנא כי מה עני! עוברה פה. אס מ א מ ה • , להמשיל לרבר המ?א הלא לא יבצר מהם ?רמוה לנאר מלא יין או לסיר נפוה כמו שאמר ירמיה הנביא סיר נפוה אני רואה וכוי: אמנם כל הקורוה והמאורעוה המכאיבים אוהנו כולם םבהם והכליחם אך למען יעריכו מערכה להצמיה צמהי הטובוח העהירוה, כארץ הוציא צמחה, וצדקו הזיל במה שאחזו דמיון כזה, והוא כי מטבע חאשת תרת עת בואר, בירחיס שבהם יחנבר עוברה וחחוש וחרניש איזה מכאוב מהריונה, נפשה תניל בה ותשבע נתת, יען כי המכאובים האלו יעירו! •ינידו! כי ילד במעיה שאליו תשבר בכליו! עינים ובבטחו! עוז ועצום וכל מה שירבו הירהים והדיונה יהיה מורנש לה ביותר ותוסיף לסבול מכאוב, כ! תרבה שמההה וצחלתה ערי ימלאו ימיה ללרה ויאהזוה צירים והבלים הנקראים הבלי לירה, ואז תשים נפשה יכפה, חחנור שאריח כהוהיה והאמץ אה לבבה לקבל בשמהה המכאובות ההם, יען כי בעקבותם וברגליהם תבוא תוהלהר, והמלא חקוחד,

לחיות חובקת בן.ל האשה ההיא נמשלנו בדברי הנביא (ישעיה כוי) כמו הרח תקריב ללדת וכו׳ א ו

כן היינו טפניר ד/ הנד! המשיא בל הקורוה והמאורעוה ה:׳.: בנלוחנו לחבלי לירה, והנה אם הדבר כ! הוא הלא יש מקום לשאול: על מה אנהנו שואגים להשבית ולהסיר מאחנו המכאובים האלו אם מנויה וגמורה אצלנו כי בעקבותיהם הבאנה עלינו הטובות הגדולות היעודות לנו? אמנם הנביא תתיר השאלה הזאת, והוא כמתנצל לפני ר', על מה אנתנו מתפללים לפניו להקל הימורים האלה. והטעם הוא, כי נם ההרה עת ימלאו ימי הדיונה ותקרב ללדת ויקיפוה המכאובוה, אם בי נפשה יודעה מאד כי עור מעט והנה ילד יולד לה בז

38 יוח! לח עכ׳ז תחיל תזעק בחבליה להקל ממנה חיסורים האלה. כ! גם אנחנו בשגם ירענו ני הרעות וחיסורים יסבבו לני את הטוב חמעולח עני! נפרוש נפי!! אל!-> ונתחנן אליו: הלא כל יכול אתה ולא יםלא ממר להושיע לנו ביםורים מועטים כי כ^ל 1:, הסבי. וזהו אמרם בצחות לשונם תושע ד ׳את עמר את שארית ישראל בכל פרשת העיבור אפית בשעה ש*חח מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה שהיא הכנה אי הטוב עם כל זה יהיה צרכיהם לפניר לתקל מעליהם כפי שיכלו שאת ויצמיה הטוב תעתיר בריר אתה בעל הרתמים. יד׳ תטוב אם יראת היום שאט עושים נר מה שביריני ומתקנים את החםרי[ שהיה בקרבנו *תסיר שנאת *נם מלבי״ינ, יכל מרת רעת שבקרבנו. ונשתרל לאהוב איש את דעהו .באמת ובתמים" ח ל ש י ׳ עלינו ו .שמור לעשות את הטוב והישר בעיני אלקים וארם. אז ירתם י. מהרת את משיח צדקנו במהרה בימינו אפה ואמן. מ

הקדמה לדרוש שבת תשובה.

כל איש ואיש מחויב תמיד לראות לתרבות לו רעים אמתיים. למען יהיו נעימים לו ימי תייו בכל עת ועידן. מי ידבר בעת חדוח ושמחת אז משתעשע עטתם חדיו וכולם ניטלים תלק בשמחתו. וברוב עם תדרת כל שמחת וגם בזמנים הפנויים ממלאכה ומסחר. משתעשע עמחם . בענינים היריע^ לחם היטב אם א שי חורח וחכמה ותבונה הב: אז ידברו בענינים רמים ונשגבים: וכמה פעמ^ם תצא מזה תועלת נתלה. כי כינים לצדיקים יישרים טיב להם וטוב לעילם י?2ל? שתת חיהין שלתם צריכת תלמיד. ואם אנשים פשוטים חם אבל חולבים בדחי ד׳ אשר ריח המקים ידיה תבריית ניהה מהם. טיב נ׳כ לתיית באנ״דח אתת שלפעמיםי שהיא,תועלת לעילם ישמם יתגדל בעילם המעשה ייתר מתרבה ב • י . צא מ

~ , ; י י 5 ? & S • V ת > » ^ י ל ד ^ ה י ש א ־ ^ ה

דיג״ 5 ; sr.-^ ; ^ י ה ^ ^ ^ ^ ע א ה ״ - • ^ - ־ - י

ודבר זה יצא מפני שתם באגודת אתת ימשיהין ימדיינין זה :עם זד, בתייית עולםי ישמע איש מפי חברו דבר טוב הוא נכנם בלבם וישתדלו יהד להוציאו ע ל /u-1 שתרלו הד להוציאו ובא ג ם ן ת 7 ן ע פ אל הפועל, ו

™ »־״׳עד.עמ! י ״ * - י י ״ ״ י ״

39

" נעשות :;, ואי; דבר קיט־ ?עיטור, לפגי ע־ בסיד נאניז בכתחירח, אש ייט יא־ י ־ע נאט;, וני• שהוא נינת ב:•,־, לעצמו. ולא יתערב עש אחריש, אוי בעת צרת ?א

•רחמו עיי.׳, ואי; יו •טוש עוזר ותומך, ואפילו אנשי ביתו יתרחקו ממנו.

ויזייי״י*״ לעולם ייאר אדם להרבות לו רעים אהובים וטובים, בפרט רב • " ! הטמונה על העיר מחויב לנה? את עדתו בנחת. וישתדל להפיץ דעותיו בשובה ונחת, ולא בסופה וסעדה ולזרוק מרת בתלמידים, רק דברי חכמים בנתת נשטעיש, אז יטו אזניהם לשמוע את דבריו ולהקשיב לקחו הטוב לקרבם לתורה, במו שאמר היל: הוי טתלטידיו של אהד! הכה; אוהב שלום ורודף שלום אוהב את חבריוה וכוי....ולהגיד דברי תוכחה ומוסד לפני העם, ובפרט בשית שובה שמחויב דדי להעיר אזנם על כל החסרונות שרואה בעיר, בכלל ובפרט, קשה הדבר לתרבותו עי׳ז רעים אהובים. בי כל אחד יחשדהו כי בשבילו חרש דרשה זו ואליו י יכוו; תדרשז, כי לב יודע מרת נפשו ויודע חוא שעשח את חעוו; וחחטא אשד אדותם הרי ידבר, וישמעו את קול המטיף וחמוכיח, מיד יתמלא עליו חמה וכעס ולפעמים יבזהו ברבים, ולא ידע בי הדרש; בדרשו את דרשתו ברבים לא יכוון על יחיד שעשת עו! או תטא, רק ידבר כדרר כלל על שונות הצבור שנכשלו בתם כמו שטצינו בפרקי אבות שבל אהד מהראשונים אמרו דבר מוסר כפי מה שחדור היה צריך, ואמרו את המוסר ודורו איך לתקן את תדירים חצריכים תקו:, כי כל דרש; יעיר ויעורר את חעם על חמבשולים אשר יבשלו בחם רבים ויחוד, לחם דעתו איר לישר דרורים מהדרך הטוב ולהסיר את המכשולים. ותדרש; חוא אוחב נאמז לכל אהד מישראל, בכ׳ז רואים אנו בעינינו כי אחרי הדרשה רבים יכעסו עליו מפני שיחשדוהו כי הוא נוגע בכבודם, כמו שאמרו חז׳ל (כתובות קד) האי צורבא

מדרבנן דטרחמי ליח בני מתא משום דלא מוכיח ל הו במילי דשמיא. וכאשר הראש הנקרא פרעזידענט כבדני היום לדרוש בבתבנ׳ם שלחם. בודאי טובתי הוא דורש, כי הוא איש טוב ונאמן, ובל עדת ישראל אנשים ישרים הם, וכמים הפנים לפנים כן לי האדם לאדם, ולבי מרגיש בזה כי תם ,רעים נאמנים יי, ומה לי להכניס עצמי בספק אולי יצמח מזה הדרוש דבר שלא יהיה לטובתי,

כי בשית זו מחויב הוא הדי לומר דברי תובהה.

; חעולם הבא, ענח לחם כל שכננד אל כאשר שאלו את שלמה חמלר איזהו י זקנים בבור, והלא השאלה הוא למותר שכבר אמר דוד המלך ע״ח: מי ינוד באהליך, ומי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו ובו׳, ואמרתי ההסבר בזה, שהחכמים שאלו אותו איך לעשות לצאת ידי כל הדעות שיכלו לבא לעוה׳ב. אם להגיד תוכחה לפני רעם אז תוכל לצאת מזה שנאת עליו וכל שרות הבריות נוהר, הימנו רוח חמקום נוחח חימנו, או לחדול מלהגיד דברי ה,ב־ה ואז הלא יעברו על הלאו של הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט) וע׳ז ענה להם שלמה המלך, כי האדם אהר האכילה מברך ברכת המזון להודות לאל שנת; לו מה לאכול, ובמה לאכול, ובברכת רתם נא ד׳ וכו׳ יאמר אל תצריכני לידי מתנת ביצר ודם וכו׳ ולכאורה בל אתר צריך להכירו, זה זורע וזה אופה, זה מוכר וזה קונה, אך האדם נקרא בבמת שמות: איש, גבר, אנוש, אדם, אם חוא ארם גדול במעלות ובמדות ויהכמה, אז נקרא איש, כמו איש משה, ומי שפרנסתו ע׳י איש אז טוב ?ו מאד, אך מי שצריך לפרנס עצמו מידי בשר ודם שאין לו שום מעלה רק מה שיש לו הון רב, אז אוי ואבוי לאיש הצריך ?תשיג ?תמו ממנו

יד עליו העבודה, ולא יתז לו מנוחה ומקמץ את משכורתו. כי יכי

בזד, את חגטרא (רבב׳ח) דבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו ובאר~י

40 בעיי הצבה, בעיי מקרא, בעיי משנה, בעצי גמרא, בעלי אגדה, אבה עמי הארי! אי יכנסו, ידחק ר׳ יונתז ב; עמרם ונכנס, א׳צ רבי, פרנםני.י א׳צ נמה אפרנסך היא צא שנית? א׳צ פרנסני ככצב וכעורב וכוי, וקשה עצ הגמרא ,איר אמר רבי ע׳ה אצ יכנסו, היא הדי; בטור יו׳ד ם׳ רנ׳א פסק בודקי! צכםות ואי! בודקי! למזונות, אצא דבי נתז מזונות צכצ, רק עצ שצחנו זימ; רק אנשים שיודעים התורה, ור׳י בקש מרבי שיפרנםהו עצ שצחנו, ואמר צו תצא צ,א תוכצ צצמוד רצך צד אצ נבאי צדקה הממונה ע׳ז והוא ית! צך, וע׳ז ענה ר׳י ב! עמרם, פינםני, הזז אותי הוא כנצב וכעורב, כי מי שיאמר צחבירו הנקרא איש את הםדונו יתן צו אתרי כן תודה וברכת עי זה מפני שאי! ארם רואה ננעי עצמו, וטוב שיזכיר צו זאת איש אהר, אך מי שהוא בשר ודם צפניו צריך האדם צהזהר צומר צו את חסרונו, כי מיד יכעום עציו וחמתו תבער בו, וצו היה בכהו לשרוך את הדרשז בודאי עשי, זאת, ואז צא •היו דבריו נשמעים ויחדצ צכבדו וצא יוכצ צתקז מאומה, וזה שאמר שצמה המי־ ע׳ד, שצא יביט עצ האנשים אשר אי! להם דעת ותבונה', רק כננד זקנים כבוד אם בעיניהם ייטב הדבר אז הוא ב! עוצם הבא, והעיקר הוא צומר צפני אנשים חשובים, וכאשר ידעתי בי בבתכנ׳ם שצכם נמצאיפ אנשים השובים וצומדים הרהבתי עוז בנפשי צחניד צפניהם דברים כבושים וצא אירא

מכצ, ואקוד. צד׳ בי בידאי ימצאו דברי ה! בעיניהם.

אל מראש צריכי! צהבין כי שבת זו נקראת שבת תשובה מפני שההפטרה שנקרא היום מתהצת בדברים ״שובה ישראצ״, ופצא עצ העוצם כוצו, הצא היום קראנו את הסדרה ויצך, ואחז׳צ אי! ויצר אצא צשו! תובהה שנאמד צכו הזו מפעלזת אצהים ועפ׳י השכצ היה צרי־ צקרא שבת זו ״וילד״, כמו שמשת רבנו קרא, שהוא היה קודם צישעיה, .... ונם שובה ישראל עד ד׳ אצהיר, כי כשצת בעונד וכו׳ מהו עד? אם עד ועד בכצצ או צא .... ועוד קרא אהר הדבר הזה צא שב ירבעם מדרכו הרעה (מצכים א י׳נ) מאי אחר אמר רבי אבא אתר שתפסו תקב׳ה צירבעם בבגדו, ואמר .צו חזור בר, ואני ואתה ובז ישי נטייצ בג! עדן, אמר צו מי בראש?

ב! ישי בראש, אי הבי צא בעינא (סנהדרין קב ע׳ב)

אל זה הוא כצצ גדוצ: כצ המצות שהחומר והגון* נהנה מהם תם הביבים עצ עושיהם והכל מהדרי; אות! עצ צד היותר טוב וצא יביטו עצ הוצאת תכסו* אם יקרים הם, ויאמינו בד׳ כי בודאי ישצם צהם עבורם, וע׳מ זה יקנו כי יסמכו עצ ההבטהה שהבטיח צהם: צוו עצי ואני פורע, אבצ המצות שההומר והנון* אינו נהנה מה! נמצאים הרבה מתננדים המטילים בהם דופי, ונם מד. שיעשו הוא בלי השק, כאשר עינינו רואות בכצ יום חמישי בשבת בבקר ברחוב לאנא! בעירנו, ששם הוא יחשוק על כל מיני מאכל, בי ישכימו הקונים בבקר קודם שעצה השהר וילבו לברור עופות שמנים וטובים עצ שבת קודש, או דנים תיים שנצודו היום ומשלמי! מהירם כפי שיאמרו להם המוכרים, ואם הםהורה תיטב בעיניתם אז ישמתו שהזמין להם ד׳ עופות ודגים טובים על שבת קודש, אם כי האנשים האלה בהול לא יהנו הצי המתיר בעדם רק בשביל שבת קודש, מצוות אכילת ושתיה תביבי! עליהם מאד מאד ויקיימו מצות וקראת לשבת עונג, בכל פרטיה ודקדוקיה, אבל מצוח חית ונמילת הסד והכנסת אורחים וכדומה שהם עמודי התורה שהעולם עומד עליהם, ומי שלומד עם בנו או ב! בנו תורה כאילו קבלה מהר סיני, על זד. לא

ישימו צב. בלם זכורה לטוב הברת פועלי צדק.אנשי אוננארן, שעמלו ופזרו הו! רב לבנות בני! מפואר, ותיכד קבעו שם מקום &למוד עם נערים; לא כמו שאר בתי כנסיות שמפארים ומהדרים את בהכנ׳ס ועל בניהם לא ישימו לב לבנות מקום

41 רכענם ללמוד •צמר, שה־א מצוד, נדונה יוהד מלמוד •צר נדונים, כי אינו דומה הנר פיהם יצר תינוקות להבל פיהם •צל נדונים והוא יסוד התורה והאמונה והדת. וערי דור ההולך לדאוג גם לעתיד לתה להדור הבא אשר נו נשקפו העתידות תינו־ טוב לזרוע ער תימ• לבבו אהיה לד׳ ולתורתו, לעמו ולכל קרשיו להבינתו את קורות ימינו, למסור לו את תעודות ישראל, דתו ואמונתו ולהנתיל לו משאת נפשנו ושאיפותינו, שהוא הרוה אשד תהיהו והתקוה אשד תת! לו עוז ועצמה, ולחבב עליו קניני הרות •צל העם, ואז נהיה בטותים כי תדור הבא אשר ייקום אהרינו ישא ברמה את התל אשר עליו הורגנו כל היום אנהנו ואבותינו, וישמור את הקנינים אשר אבותינו נתנו את הייתם במהירם, ואז

תמשך השלשלת הארוכה של היםתוריתנו.

גם תורתנו הקדושה צותה והנדת לבנך וכו׳ למען תספר באזני בנך וכו׳ ושננתם לבניך וכו׳ דת ישראל ונאמיות ישראל צריכים להיות מסורים מאבות לבנים, המען אשד יהיו הבנים בעתיד מה שהאבות בהוה, וכל הקנינים האלה נמסרו' מדור נתר, וריר הולך ודור בא ותעודת ישראל לעולם עומדת כי עוד יציץ יפרה ישראל, והדאנה העתירות זאת היא ההובר, היותר קדושת תמוטלת

ענ דור ההולך.

אבל האם נעשה בן? האם יקבלו הבנים, ביחוד פת פיטטםבורנ, את ההינווי אשר יתן לנו ערובה כי הם יהיו בעתיד נושאי דנל העם הנצחי? האם ילמדו; לדעת לאהוב ולהוקיר את עמם ואת כל קניני תתנו? לדאבון לב כל אוהב עמו ודתו עלינו לענות על השאלה הזאת, בשלילה! אין לך עם אשד יעזוב כת את חינוך בניו כעמנו עתה, ואי: כל ארץ אשר בני עמנו היושבים בה ירבו לעזוב את הינוך בניהם נמו בעירנו פיטטםבורנ. נורא הוא לראות את אי ידיעת הדור" הצעיר בכל דבר הנוגע לעמנו, מלבד אשר דוב היום יבלו בבתי תספר, הנד. נם בשעות האהדות הקצובות ללמוד עברי אינם לומדים מאומה, כי רוה עמנו ,זרה להם לנמרי, כי בבתי הספד העברים שנפתהו בימים האלה פה, תלמדנה שם נערות אשר נערו את עצמ! מכל רבד קדוש וטהור: והטבת המצב הזה אי אפשר לקוות

כל עוד, אשר חחינוך תעברי לא יוטב וישנה את דרכו מ! הקצת אל תקצה.

והמכשלה הזאת, הלא החת יד ההורים תנת, עליתם לקדם את פני.הרעה לעמוד בפריז בעוד מועד, להתיש עזרה כל עוד יש תקוה להציל, עלינו ההיוי לשוס עצות בנפשנו, איך לקרב את בנינו לתודה ולדת ואיך להשריש בלבם אהבת התורה ואהבת הלאום, למע; כי ינדלו ויהיו לאנשים לא יסורו מן הדרי אשר כלונו למו, וידרכו בדרך שדרכו בו אבותיהם, ואז נוכל לקוות בלב נכוז ובטוח אל התכלית המקווה לנו מרור דור, וענין החינוך אשד ברע הוא, מי אשם בזד,3 יבים יחליטו כי חרבנים אשמים, כי לא יקחו את המכשלה הזאת תתת ידם' ולא ישימו לב על רעה חולה זו, כי על הרבנים לעמוד כצופים על המצפה. ולהזהיר את העם ולהודיעם את תטאתם ננד דתנו ולאומיותנו, בגדלם את בניהם ללא תירה וולא דרך ארץ; על הרבנים לדבר מעל הבימה, אודות הינוך הבנים ולהבין את ההורים בינה כי בדור דעה כזו כל העמים ידנולו בשם דתם ולאומיותם

יבאור הציוויליזאציאן יראו אור.

אבל האם הרבנים אשמים בכל אלה? האם באמת אינם שמים הרבנים לב למצב עמנו בכל עיר או עדה אשר הרכיבו אותם אלופים לראשה? הלא הנםיוז יורה ההיפר מזה, בי הדבר. עשו בכל מקומות מושבותיהם לטובת ההינוך, הטיפו כעל הבימה דברים חוצבים להבות אש, והעירו את אזני העם בכל עת מצוא.

42 אבל אפ דבריהם לא נשאו פרי. וקולט היה כקול קורא במדבר. הוא מפני ׳עפנו עורף לרבניהם ואטמו את אזניהם משמוע להם, למרות אשר מאז מעולם היו דבריהם בעיניהם כדברי האורים, וכל היוצא מפיהם קיטו וקבלו עליהם כל בני העדה, ולב; לא יפלא הדבר אם יד הרבנים קצרת מעשית תושית. ולא יכלו לעשות גדולות ונצורות בדבר חינוך הבנים כאשר קוו מהם. כי חסרי אונים הם ודבריהם

אינם נשמעיז.. .•<«•

׳-1 עליכם חברים להתאסף ילהתיעץ אדות החינוך. איך לחסיר את חמכשלח ' הזאת ולתזק את תומת הדת הפרוצה מאד. ועל חדברים חאלח לא ישימו לי מפגי שאין הנוף נהנה ממנו. ומי שבא לבהכנ׳ם ימצא שם אנשים מדברים דק שיהסר להם הזז טוב היודע לנגן, וכל שנה ושנה ממגיז להם הזז הדש היודע לגצה על הנגינות, ולא יתבוננו על תר ציו! ששמם, זקנים משער שבתו ובהורים מנגינתם, כי •תמיריז כסדרן ישבו אנשים בבהבנ׳ס בייראפ וילמדו ביחד בהבודה את שעוריהם אשר קבעו להם ללמוד בכל יום, בעת שבארץ ההופש הזאת פטורים אנו מהכל, מתודה ומעבודה, בי דק מה שנופם נהנה מזה ישמרו אנשי יראה שבאמעריקא לעשות, אבל להתזיק את הדת והאמונה תרפינה ידיהם מעשות תושיה.

וגם בכהכנ׳ס של פועלי צדק אנשי אוננאדן, שהכינו מקום מיותר לנערי ישראל ללמוד, והוא עיקר בבהכנ׳ם, ובהדו אומן פדגוג משלהם היודע היטב את מנהגיהם והוקיהם, בכ׳ז לולא נמצא איש שיעורר את לב האבות לשלם עבור בניהם את השכר לימוד אז כבר נבטל הת׳ת שלהם, כי מדי הדש בהדשו ילכו שנים מההכרה לקבץ את הכסף עבור המלמד, וכמה אנשים יהשבו זאת למיתר וידתו את הגובה כלך ושוב ומחד אתן, מפגי שהמצוה שאין הנוף נהנה ממנה

לא נהשבה בעיניהם לכלום.

ומה מאד צדיכיז אנו בני ישראל להזהד בטתרת המשפחה. שעיקר השראת השכינה בישראל תלוי בזה. וכן אמד דוד המלך ע׳ ח ותחליט םה) במקהלות ברכו אלהים ד׳ ממקור ישראל. והפשט הוא. כי לברך את ד׳ ולומר כל דבר שבקדושה צריך קהל ועדת שהם עשרה. רכל בי עשרה שכינתא שריא אמנם לא בכל המקומות בישראל שכינתא שריא. רק ד׳ ממקור ישראל. בטרם שנולד ונוצר בבטן מהעת שאמותיהם עמדו על מקוד תמים. יאם ת׳ו מתדפיז את עצמן מלכת לבית הטבילה. אז נודמין ה׳ו שתסלק השכינה מישראל ובניהן הנולדים מהן יחיו מוזרים מרוח ישראל. כי הנקיה והטהרה במקוה מטהרים ג׳כ את נפש השכלית. כמו שאמדו הז׳ל מפני מה יצא עשו הראשון כולו אדמוני מפני שבבטן אמו שתה כל דם נדתה. לכן נשאר אדום והוא הנקרא עשו ובכל דור ודור עומד עלינו לכלותנו ואם בעשו אתר ששרתה עליו זהומת הנדה כך עול אתת כמה וכמה אם יולדו ח׳ו רבים כמותו: יבייראפ פזרו בכל העיירות הגדולות הו, רב לתקן המקוואות ע׳פי דעות כל ח«וסים. ותאר ותדר לתם מבפנים ומבהוץ, ואנו אינם שמים לב על המקוה שלנו אם כשדה היא. ולא דייקו בד, רבים. וכמה דאקטוירים אמדו לי. כי מי שלא נזהר בזה גורם רעה לזרעו והרבה מכאובים יסבלו מזה והבנים שלהם לפעמים הם מנונעים, ועוד והחיוב ע כ כי כ, אהד מישראל •דאה שיהיו תמקוואות ע׳פי ד׳ת ונקיים ויפים מבית

ע מעלליכם וכו׳. ומבחוץ. כמו שאמר ישעיה הנביא דהצו. הזנו. הסירו י

יגם על עניני בשד בשר לא ישימו לב לתקנם כראוי והנו! .... אם כי הוא י״וד גדול ואתר מעיקרי האמונה. כי היא מצות עשה וזבתת כאשר צויתידפ ׳ ושמונת עשר טרפות הם הלמ׳מ. ומי שעוסק בהם מהויב לדעת הלכותיהם ב! וגם חייב על מנהיגי הדור להשגיח ע׳ז בעינא פקיתא בזריזות ובזהירות fv כל דבר

43

ה: בשחיטה. והן בבדיקה, וחן על המובריז כחנות בשי כשר, ולדאבו; לבנו״ הפי!־. הכל שותמין, ודבל בודקיז, ותבל מוכרים בשר כשר, ויש כזהב שלא ידעו ה בדינים ראלו מאוני־ ונם חשודים לאותו דב״, ובכיה פעמים דברתי אדות זה ברבים אבל התקון עוד לא נעשה, ע׳ב אני נותן מחאה גלויה עוד הפעם. שלא יחזיקו בטרפות • / ׳•!! שבתתי כאיטר המנהג מכפרות בעיו׳כ לשחוט תרנגול בשביל כל זכר ותרנגולת בשביל כל נקבה כמו שהביא תדמ׳א סימן תר׳ה: וכזי נוהגי[ יכל המדינות ואי־ לשנות, כי הוא מנהנ ותיקי! עיי׳ש, וההמונים נזהרי; בזה כמו במצות אהרונ ועוד יוהד, לכן החיוב על בל אחד מישראל להתחיל בשתיטת כי־רות איזו ימ־ם קודם ע־וכ׳פ, מפני שיש לשוחט לשחוט חרבה עופות, וקרוי תדבר שמחמת עייפות הגוף וכבדות הידים שלא יבדקו היטב את חםכיז של שחיטח שלא יחיו בו פגימות, וחשח־טה וזהי ספק נבלה. ועיין בפרמ׳ג או׳ת סימן תר׳ת ם ק א שכתב דבמקום חדחק דיש לחוש שאי אפשר לשוחט לחזחר יפח ויש לחוש לשחיטח שאינח חנונה יש למנוע מהמנהג לשחוט בעיוב׳פ דוקא, ויותר טוב לשחוט יום או יומים קודם עיוכ׳פ עיי׳ש ועיי; בתשובת ישועת יעקב יור׳ד ם׳ן צור, לחכריז בכל בהכנ׳ס דק׳ק לבוב לחביא חכ״רות י ח סק׳נ כתב בפיריש שי

בבל עשרת ימי תשובה למען לא יהיה לחשו׳ב דחיקת תזמן.

י—1 הוא המנהג בבייסק רליטא שישבו שם רבנים גאוני ארץ והנהיגו שפ שבכל שנה יכריזו שיביאו הכפרות לשחוט קודם עיוכ׳פ ומותר ג׳ב להשהות את הכפרות עד אחד תנ הסוכות, וכ; ראוי והנון להכריז בכל עיר ועיר שמיד אחר רה ש יביאו לשתוט את הכפרות. ועיי; בכרתי ס׳ י׳ח מה שצועק ככרוכיא על מה שמרבים העם להביא את תכפרות לשחום עיוכ׳פ. והכינו התקלה לפני יום צום הקדוש ויוצא שכרם בהפסדם, ויותר טוב שלא י׳טחסו הניירות כללי אדם כלל קמ׳ג כתב נ׳כ תונחת מוסר להשוהטים שהולכים לבתי י יכן :חי י רגע ב באשמורת הבקר בעוד שהתנומה על פניהם, ועתידים ליתן את חריי על זח ודחתם סופר חיור׳ד י יג כתב. שבעירו היה המנהג תמיד ששני שוחטים ולבו לבית חמטבח, אחר שוחט והשני היד, בודק את הסכיז, ובשעת שחיטתת עמדי נ׳כ שני שוחטים. יתרבה מגדולי• הראשונים מנעי את עצמם י ד ״י אנו סומכיז עי רמ׳א שכתב ואין לשנות. בי הוא מנהג מנ/ה דנפר ת. י ותיק־;, ורש׳י במם' שבת דף ט׳ו ע׳ב בד׳ה ..פורפיסא" כתב ערי דה׳שה ט ־ י י ז . ׳ ן מחזירי! סביב ראשו עכ׳ל אלמא בערה׳ש היו עו״.יז כ

י לפי דעתי צריכים לד,כרי,ז בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שמיד אחר ב ל דה •ש יביאו לשחוט את הכפרות, וכ! בכל שאר ערב יו׳ט או עדי שבחיד להיות ע׳פי הדי! שני שוחטים" אחר במקום ששוהטין שם הריה עופות, צי; יבי"־ את חסני:: ולכל חפתית חשיחט אחי שישתלט שתי מ^ת נ ף י ״ י י י ^ י אי לבדוק את ־ - וינעה. וכבד הי י י ״״•״ £ .Poa יאז ־יראי יר השוחט עא נ ל י ו ספרו ־ לי ביאת ™ כ! ™™t3^™™. והרבה שוחטים מו

^ מקימות בעירנו אשר שוחט אחד ישחוט ארבע מאות י ת ע מ ש ^ ״ ה ו ע ב וי י חפפק, ונם השוחט ימרוט את הגוצית, שילתי ספק י י עי.! ת . שחיטתו נבלה וטרפה ועתידי; ליתן חדי! על זה. ולא על השוחטים ליד א?י רועם

ר זד י רק על מנתיני ישראל שיעלימו את עיניתם והא ישגיחו 5״ ד

ע מ - י י ׳ ״ ׳ - - י מגד&ף - וזה לשו! תצירקולאר

44 וזבחת כאשר צויתיך

אז1י וויא איך האב געזעחן, אז פיעלע פון היא היגע שוחטים פליקען אציין ריא עופות, או! קערע! גיט וואס זייערע חעגד ווערע! פערמאטערט, או! דאמאצם פעהצט זייא געווים הרגשה, צתרגיש בפגימה רקח, או! אויר וויא אייגינע שוחטים זייגע! שוי! אצט או! שוואר וידיהם מרתתין, אצזא בי! איר מכריז ומודיע, לכל בגי יש־אל מעיר פיטטםבורג, אז עם איז איי! פציכט אויף יעדע! אב צו היטע! את הדברים האצה: א) אי! רעם פצאטץ, וואו מע! שעכט מעחר וויא 200 עופות און דיא שחיטה איז פצי הפסק, מוז זיין דארטע! שגי שוהטים און אויב גיט, איז דיא שחיטח גבצה. ב) א שוחט טאהר אציין גיט פציקעז ליין עופות אפיצו אין דער וואכען בפרט ערב שבת ויו׳ט איז זיין שהימר, נבצה. נ) אצע שוהטים מוזען ווייזען זייער סכין שצ שהיטת להרבנים דפר,״ און זאצצע! וויםען דיא ריגי השהיטה, ווייצ פיעצ שוהטים האבען פארגעםען ריא ריגי השהיטה.

ב ק א צ י ן בפיטטםבורג, פא. א מאת הרב א צ י ה ו ז ולהרעימ הזה מצאתי סמר מפסוק זכור את יום השבת צקדשו (שמות כי) ודרשו הז׳צ זכרהו עצ היי;, והאי זכירה קידוש הוא (פםהים ?׳ו ע׳א) ופצא היא איר יש סמר עצ קידוש יי! מפםוק זה בהורה? וצפי דברי אהי שפיר שצהגמרא קשה איר יצוה ד׳ עצ הזכרו! אהרי שתזכרו! הוא דבר טבעי כי בהיות האיש בריא כראוי הזכרו! פועצ מעצמו, ואם יהצש כה זכדוגו, מה תועיצ עוד המצוה שיזכור אם כה זכרוגו הצש הוא וצא יזכור? כי כמו שצא תוכצ האיצטומכא שצ איש הוצה והצש צהצטווה שהפעצ פעוצה העיכוצ במאכצ גם אחדי שתוהצש כהו נבר, כ! צא יוכצ כה הזכרו! שגהצש באדם צהצטוות שיזכור איזה דבר .או פעוצה, צכ! דרשו הז׳צ כי התורה צא צותה באמת הזכירה צברה כ׳א צקרש נ׳כ עצ היי! והוא דבר שהנוף וההומר נהנה ממגו ודבר שהגוף נהגת יזכור מעצמו, וממיצא יזכור אה יום השבה כי ישאצ: מה יום מיומים שההיוב צשהוה יין? שבכצ הימים צא צוהר. ההורה צשהוה יין, כי צפעמים רע ר״וא, וכמה אזהרוה מצעו ע׳ז

שיעשה ה3צ במרה, ובשבה מצוה צשהוה ואז, יזכור אה קדושה השבה.( » ' יראיתי בהפארת ישראצ שמסביר אה המהצוקת שבין ביש וביה (ברכוה : ביש אומרים מברר עצ היום ואה׳כ מברר עצ היין, וביה אומרים מברר עצ היום ואה׳כ מקרש, במשצ, צאיש אהד שהיה עשיר נרוצ והיה מוכרה צנםוע בהשכמה צמסהרו בעוד שהמשרה שצו המוציר הענצה הוא משוקע בהרדמה, בוראי הבעה׳ב תהכם עיניו בראשו, צרעת שהתריצות והחפץ צהשהכד עיי נסיעה זו, המעוררים אותי משנתו, ואינם מניהין אוהו צישון, אינם נמצאים בצב ונפש המשרת שצו, צכ! כדי צזרז את המשרת שיאסור את הענצח בצי שהיות והתמהמהות ישתדצ צהכי! צו עוד קורם נסיעתו סעודה שצטה, ונדוצת צנימה שמקדבה הרהוקים (םנהדרי! כ׳ג) כי אז ימהר' וצא ישהה, כמו כ! הנשמה והנוף, שהנשמה היא בבעהיב, והנוף הוא המשרה שצה, וכשרוצה הנשמה צעשוה נסיעה וצהעצוה עצמה עצ רום המעצה בהכנסה שבה, אז השאור שבעיםח מעכב והגוף בעוכריו, כי אי! צו תועצת הומרית בתתעצוח הרוהני, ועיכ כשנרצה להביא ההומר הזה שיזרז ג׳כ בהשתדצות שצ תועצת חגשמח ויחי צח צאהיעזר, ולכצ הפהוה צבצי צעכב עציה, צריכים לקשר את התועצת הזאת עם איזה העגוג

גופגי.ל זה הםוב הפצוגהא שביו' ביש וביה, שביש אומרים שמזכירים ההיצה ע ל קדושת היום, שבה גזכיר התכצית העקריה שצ הועצה הגשמה, ואה׳כ בפה׳נ שהיא טפצה שהיא ברכת הנאה צגוף: וביה אומרים שמזכירים חחיצח בפה׳נ, שהוא כוס יי!, שנותנים תהיצה צהעבד המשרת צהזדרז באםירה הענצה ולעמוד לימין ארוגיו — הנפש. בשוטי צדרר פעמיו. צהתנשא וצהתעצות בקדושת

45 י ייטיב בעיניו מה שהאדם מתדר הפי בשבי? כבוד שבת ויו׳ט. שבת, והשי׳ת נ׳ ועל הידור המצוה זו אנו מתברכי; בכל טוב שנאמר (שמות טיז) וישבתו העם ביום השביעי, ואת סבור שמא צרעת־ נתתי צף את תשבת, ?א נתתי ?ד אלא צטובתך, כיצד? איר תייא בר׳ אבא את מקדש השבת במאכצ ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך, ואני נותן צו שכר, שני וקראת צשבת עונג (ישעית נ׳ח) מה כתיב אתריו, אז תתעגג עצ ד׳ וית; צך משאצות צבר. אמרו צו ישדאצר המצוות שאנו עושים, אמר צהם הקב׳ה מצוות שאתם אימתי את נות; צנו שי עושים מפירותיה: אתם אוכצים עכשיו, אבצ שכרן בעקב אני נותן צכם שנאמר !היה עסב תשמעו! (מדיר פ׳ עקב), וגם בכצ ימי השבוע מהויב האדם צשמור את נופו בבי מה שיוכצ, וצא יצער את עצמו שנאמר וכפר עציו מאשר הטא עצ הנפש וכי באיזה נפש הטא? וה שציער את עצמו מן היי;, ותצא דברים קיו ומה זה שיא ציער עצמו אצא מ; היי! נקרא הוטא, המצער עצמו מכצ דבר עאכו׳כ מכאז שכצ היושב בתענית נקרא הוטא (נדרים יי) •בפרט בשבת ויו׳ט מצוה צתרבות

בתענוגים וצאכוצ וצשתית, רק ׳:יהיה זכור ושמור בריבוד אהד.

ר עצ זה אמרתי, מדוע מצות זכור ושמוד נאמרת בדיבור אתד? ואיזו ב ס ה ל תועלת תצא מזה? כי ראיתי הרבה אנשים שבאו לאמעריקא זה זמ; צא כייר, ויקיימו מצות עשה שצ זכור ומהדרים בכצ מיני הדורים, וכצ מיני תענוגים יבינו ע: שבת צאכוצ וצשתות, ואתר האכיצה, וצפעמים גם קודם האכיצה. מחצצים שבת באיסורי דאורייתא, ואינם מבריכים בין קדושת שבת וחוצ מאומת, ושאצתי אותם מה זאת בי את מצות זכור תקיימו ומהדרים אתם ברין וכדת לצאת יל תדעות ואת מצות צא תעשת שהוא שמור את יום תשבת מתצצו אינכם שומרים? ותשובתם היתה, כי בימים האצה קשה הדבר להיות ישדאצ כהצכתו וצקיים את כצ תתורה, והצואי היינו מהצד, ישראצ וצשמור מה שאנו יכוצים אזי יהיה טוב צנו, כי צרכי ההיים מרובים פה יותר נלאשר ביוראפ וקשת מאד צקיים מצוות ד׳ באמעריקא כדת וכדין, צכן מצות זכור לאכול דברים טובים וצקדש עצ תיי: וביי אנו שומרים, אבצ מצות שמור את יום השבת מחצצו, אין בכחנו צקייםי צשמור את המצות צ׳ת. היינו מחויבים צשגור את תנויותנו ומםתרנו וצא י יעשות שום מסתר, ומתחיצח חיח הדבר קשת ועתח הורנלנו בתיצוצ שבת ונעשה עלינו בחיתר, ואין אנו מרגישים זאת כמו שאתז׳ל כיון שעבר עבירת

דשנה בי. הותרח צו (יומא פיו).

1?$ל ז־ אמד הקביה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי בבצ מצות שבתורה אם אתם יכוציס צעשות כוצה ואהם עושים מחצה, צמשצ מצות צדקה. שמהויב האיש לית; מעשר ממעותיו. והוא נות; רק מתצד, משיעורו או מי שיוכל צצמוד הרבה ולומד רק חצי ממה שיכול, אז שכר הצי מצוה בידו. אבל לחלק את חשבת יחצאין אין ביכולת האדם כי מי שמקיים מצות לית ותוא מצות שמור, אז האכילה והשתיה גיכ למצוה תתשב, אבל לתלל שבת בפרהסיא, ושלא לעשות הבדל בין קודש להול. רק בזה שמקיים מצות אכילה טובה. אין האכילה והשחיר. נחשבים לו למצוח, כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שיחיו ביחד ולא בל

אחד בפני עצמו.

י כמח פעמים אנשים פשוטים שבאו לאמעריקא. והיו אנשי אמונה ח י א ר ו וישרים ותתפללו בבל יום שלש פעמים, ובמשןי זמן לא כביר, עזבו את ד' ומהצצים שבת בפרהסיא ואחרים מחדרין בחילול שבת צחקטיר קטרת בחוץ לעיני כל. או אנשים רובצים בעת שיעבדו צפני בתכנים יתחיצו צצעוק בקוצ ולחשוב מה שיש להם לממד, ודבר זה להכעיס הוא כי יודעים הם בודאי כי בזמן תפלה לא יקנו מהם. ונם האנשים ההולכים להתפלל. בבהכנ׳ם רובא דרובא

46 אנשים ייטרים הב ושומרים את היטבת. וסבת הדבר אשר עזבו את ד׳ ולא •תביששו מעשית הבל בפרהסיא הוא. :־פני •טאי; לתם דעת ותבונת להבין דבר טוב עי פי השכל. ואת א•:• ר שמרו :•קודם היה רק בוצות אניטים מלומדה וזהו דבר ידוע, בי העושים דבר בלי •טבל עצטי. באיטר יבואו אל טקום אהד ורואים . u עשו להיפר, אזי ישליכו טנהגם שנהגו טקודם ויעשו כטו •טרואים עתה כמאמר החכם (מיצי־ י׳נ) אשרי אדם טצא הכטה וכו׳ אז תלך לבטח דרכר, ורגלר

יא תיוף.

וי״׳- ׳1 אנשים היודעים הכמות ומדעים שונים מבני העמים, באו כמה פעמים ׳ בתקר שילם על במה עירי התורה שנאמרו למשה מסיני. כמו שאהז׳ל (יומא

כ ח) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי .ישמור משמרתי מצותי תוקותי ותורותי ויראשית כ׳ו) מפני שהיה ליו פתוח יכל הבטת ודעת. וכשתי טעינות טובות היו נובעים תמיד מכליותיו "ומפני זה שמר תתיחז ער שלא נתנה כי הבי! אותה בחכמתו קודם שנתנה התורה. והרבה ח-טי אוטות העולם אמדו כמה טעמים טובים על מצות השם. כמו ואת התזיר לא תאכלו וויקרא י א) ואטרו שתוא סכנת לנוף לאבל אותם. שתבשר שלחם ר׳מ לא בכמה מיני תולעים וכן איסורי ערוה ונידח יולדו מחם בנים אשר מת*ז השתפת וקאנסאמפשאז) תדבק בהם. אך אני שומרים את התירה מפני. ותש - אם ימצאו טעם נכין על תדבר ישמרי. יבכל דבר הילכים טכך .יוה ד אחר שכלם, ובמדינתנו שכיחא המהלה הנ׳ל. מפני שלא ישמח איסור?ס ׳ נירה וטהדת המ׳טפהה ־^1 והרבה טעמים מצאי על מציות דת ישראל 1 מופתי תשכל ויריעת הטבע. והודו כי דת ישראל הוא האמיתית ומי ידבד

׳ — י»* « S^™ SS%S ״"---״» י

ה העברה ראית; במכתבי העתי* אחרי נסיין התלמידים בבית הספר נ ש ב ו הגבוה ויקאלערזש) ,שהמנהג הוא בעת נתינת התעודות להתלמ^דיםיבמי שקבל התעודה להניד לפני תכמיהם איזה. דבר תירוש ואחד ממכירי מתו אשר ימר ^בישיבת ייאלאייו העתיק די; אחד מספד קצות החיש, ות יד את? לפניהם. והוטב הדבר בעיניהם. ו־הללו וישבחו אותו בכל ערי מדינתנו עת רבדים ד׳) יאה למדתי אתכם הקים ימשפטים כאשד ציני ד׳ אלד אמרה ^

יכו ואמרתם ועשיתם כי היא תכניתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעוז אתר £ ש י א ? כל ״חסים תאלת יא מדי דק עם חכם ינביז הניי תנריל הזד!יכ ׳. ימי ש את התירה אית היא שלא למד מעילם, אי שננע ,רק בקצה תמטת, כי אם באמתזי^ם תכמים הם וירדו לעומקה של השכלת התורה אז בוראי ישמרו אותה ילאי ממנת בל ריחית שבעילם, כי חתית־ וההשכלה תאימות הנה ינ^תם אתר צאו וטרדת תזמן ובקשת צרכי הניף לא יטי את המשכיל האמיתי מדרך האמת ומתורת״ ד , רק האנשים אשר למדו מעט, ולא באו עד תקר תבונת המצות ולא י ד

* מ ח ^ י ל " ״ י חכמתו מתקימת. וכל שתכמתי ^ ״ - ^ - ת א ר י ש

השכל ראיתי פה מהעמים הנקראים ..קאטיליקען״ שבכל יום קורם•on«r לביתהספד יוליכו אותם לבתי תפלה שלהם, ואתת הלימ םר שיל כי ערב .גשו נ זאת, ואני לא ראיתי בבהכנ׳ס שלנו נער אתר בכל ימי השבוע5 ו ע ואפילו בשבת לא ישניתו ההודים שלתם לתנך את בניתם בימי ילדותם ש

47

׳ וחוץ מ־ ״.;יאמר קדיש ריק), ועי! אנו אומרים יאמת אשמנו מכל עם וכרי. לבית י ואנו אי; עושי•; מאומה יטען תידוק הדת להשריש בהר: בני עמנו את דתנו האטתית, אניע; יא יתעו מדרך הטוב, וייפוי ברשת השניאה והטעות, אשר בנאי הדבר הזה צרות רבות אפפונו ובאו עיינו, וכי הבא אהקור ואהבי! ולהשכיל בעניני האמונה עייו לאהוז מתחילה בעמודי התורה והמצוה ׳למען אשר ידע עא פיהם אנה יםע ואנה ינוה, ולא יזיק יו שום רעי, כי ידיעת התורה והאמונה שאומרים בימי ילדותם, אור מאירת העינים הוא, שאא יטו מני רד־ התורה וידעו היטב כי ״צרי־ דרבי ד׳ אשי קביו אבותינו מסיני עיי משה רבנו ולא נבוש ולא נבלם לעולם, וזהו הטעם אשר אמר ד׳ עא מה אבדה הארץ, עא עזבם את הורתי וכו׳ שריב! בדרכי לבם והשכצתם היתר. צא על דרך התורה רק בהשכלה הפשיה; והיו עוסקים בהודה אך לא באמת, ולא היתה חשובה בעיניהם לברכה, ומשום כד טילזיים בברכת התורה, ודי הבוהן לבבות יודע מה בצבותם ואת איטר יהשבו בקרים, כי כל הצרות באות עלינו עבור ביטוצ התורה, שהיא מישרת את הדר־ הטוב ומסילת את המכשולים אשד ימצאו על הדרכים, ואם היו לומדים באמת לא תיו באין צעבור עצ שלש עבירות ניע, שיד וע׳ז, יען צמרו רק

יפנים, לקנטר או להתכבד בקלו; הכירם.

ו1~אי|«י בספר דעת קדושים שהביא העתקת מספרו שא ר' יוסף יעב׳יו זציצ. וז׳צ נמצא סבת אבדת הארץ עזיבת התורה, והתשובה בעצמה ראויה לידע ולהודיע יכל שואל על מה אבדה נאות ספרד אשד היו יה קרוב אני מאות אלף בעלי בתים עם הנולה אשר הנלהה באי הנקרא ״שייזאיאה" והיו לבז ולשיםה, הא מננא קטלה הרב, רא טננא בלעת ימא, תא מננא דמיתו ברעב ובצמאוז ובעירום ובחוסר כל, אנשי חיתם והמעלה ירדו מכםאותם, עשירים ונכבדים שאלי לחם פורש אין לתם, ומי יטלל את בל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ׳ב עד עתח וכו׳ תמת ר׳ נצתה בנו, קוד, לשלום וכו׳ ויאמר ד׳ על עזבם את תורתי, צדיק הוא ד׳ וישר משפטיך, כי הדור הרע חזח אם חרבינו פשע ועבירות אין ספורות העוז העצום אשר היה בידינו עזיבת התודה ממש, כי מימי קדם לא היתד, מלאת םפדים מישיבות ותלמידים כמו שהיתת בעת הנירוש א־ נחלקו התלמידים לכמת כיתות, יש מהם שהיו לומדים שש או שבע שנים אצל הרבנים הגדולים ,׳מחרדים שכלם כחרב הדח, וחיו לומדים אתר כך חכמות תצוניות, לא יאמר עוד ארו! בדית ד׳ ולא יזכרו בו ולא יפקרו ולא יעלו על לב ותוהים על הראשונים, ויש מהם אשר פרשו לנמדי, ותתעםקו בהבלי העולם, ויש מהם אשר תפסו אומנות דתודה אבל לא שתו לבם רק לפלפל בלבד להודיע את גבורתם שיכולים בפלפולם לטהר את השרץ, ובזה הוציאו כל ימיהם, ולא באו לתכלית התורה, אציל לתכלית הכל שהיא המעשה, אלא אפילו לידיעת הדינים הנצרכים בכל יום בנון ציצית ותפילין, איסור ותיחר, ומעט מזער אשו התעסקו לדעת טה יעשה ישראל וכו׳ ואף נם הם שלא לשמת, רק צתתגדצ ולהתפאר בפגי עם האיץ, גאה וגאון ודרך רע, ובטלו במעוטם העושים לשמה ע׳כ לא יכלו לחגן על דורם כי אלף יבישי, וחד רטיבא, אכלו יבישי לדטיבא עכ׳ל.

ועתה שמעו לי לכו נא ונוכחה בטה נתרצח לפני ד׳ כי איר גרים ראש להפיל תחנותינו ותפלותיני על בנין בית מקדשנו ותפארתנו ועל נלותנו, עא מד. אנו בוטחים, חאם על צדקותינו ויושר מעשינו? אחח, דרשו נא מעל ספר ד׳ מפני מה חרבה ירושלים, הלא אהת מהנה לא נעדרה מאתנו, אם לקינו בכפלים בפרט בשנים האלה אשר רבים הללי רעב והרפה מאחינו עומדים על שדי המלהמה, וצרות רבות בי; בים ובי; ביבשה. המקום ירחם עליהם ויוציאם

48 מצרת צמתה ומאפצת צאורה, כי עדין צא שבנו מטעותינו ונברר, עצינו מידת תעזות עד צאין הקר, אוי, איך ירדנו מטת ובוש צא נבוש ונם תכצם צא נדע. ומעמיקים עצה מדי, אהה! מה תהיה אתריתנו באו בנים עד משבר, ובכצ יום הצרות מתרבות, אוי צרור שכך עצתה בימיו, הצא רבר שפתים אך צמותר כצ איש מאתנו יודע איך השתרגו עצ צוארינו פרצות מרובות, צדות מצרות שונות, והאתרונות משבתות את הראשונות, הלא זה קרוב צאצפים שנה, שאנו

בנוצה, הגידו נא צי. מה תהיה תכצית קצנו?

ע״כ אהינו •בני ישראל. חזקו צבבכם כצ המיהצים צד׳ שובו ונשובה אצ ד׳ בכצ צבבנו ינםורד, מכצ המרות הרעות וביתוד ממדת העזות, המרה היותר גרועה ככצ המרות הגרועות, והוא ראשית פרי בצ תמאת (תענית זי) אמר רבה, כצ אדם שיש צי עזות פנים מותר לקרותו רשע וכו׳ רק בכצ דרכיך דעהו, והוא יישו אורתוהיך ציצך בדרכי התורה והיא תשמרנו מכל, צרות, וצא נסמוך עצ האנשים הבורים מצבם רבדים אשר צא כן, מאשר השקה נפשם בהשכצה תםשית, כמו שמציני במקרא: אהר הדבר הזד, וכו׳ וישצת ירבעם את ידו מעצ המזבה צאמר. תפשוהו (מצבים א׳ ייני) והיבש ידו אשר שצה אציו וצא יכוצ להשיבה אציו. ושיערו הז׳צ כי הבונה היא אשר ירבעם ישוב מדרכו הרעה , וזה הוא שהעטיפו במציצה. שהפםו הקב׳ה צירבעם בבנדו ואמר צו הזור בך, וירבעם היה ראש וראשון אשר הצך אחרי מהקר שכצו בהשכלה הפשיה, ודוד המצך עיר, היה ראש וראשון אשר לא גטה רגלו מדרך האמונה וההורה, אשר קבל מאביו ישי, ואהד שהפםו הקב׳ר. צירבעם בעה יבושה היד ואמר צו הזור בך, ואגי ואהה בעצ המהקד השכלי , וב! ישי בעצ האמונה שצשהנו יהד נטייצ בג! ושאצ מי בראש אמר לו ב! ישי, והוא ־אמונה אמר לא בעינא, כך ראיתי אה המאמר בספר מפי גאו; אהד, ואה הםוך מירבעם ב! נבט הלא ידענו, והאמה הוא, כי הדרד הישר הוא ההורה והאמונה במצוה די, ולא נסמוך על האנשים אשר יאמרו. נשליכה את התורה והחיוך הטוב שמסרו לנו אבוהינו, ונלכה לפי רוה הזמז. ובזה נהזק מצבנו וקיומנו, כאשר אנו רואים מוכיהים כאלה בי! ישראל התועים מדרכי ההיים האמיתיים, וזהו שאמר הנביא (הושע י׳ד) שובה ישראל עד די, מלה ער מציי! כי ד׳ עומר רהוק מהם, והפל עשו ויעשו בשכלם הרע, שיעזבו ויתהרטו על העבר שתעו מגי דרך הטוב ולשוב עד ר׳ שהוא יהיה מנהיגנו ומדריכנו בדרך הישר ע׳פ תורתנו הקדושה ונשליך יהבגו עליו ואז יהיה כל טוב

הארץ לפנינו ונשב במנותת על אדמתנו.

ואל יאמר האדם שקשה הדבר לקיים את התורה עם התומרות והסינים שגדרו הכמינו, ותנאי חהיים נשתנו, כי אנו מתנודדים במדינות זרות, אהרי שראינו בי יד ד׳ נגעה בגו ונגעה הרעה אל כל אדם. ונחזור ונשובה לשמור את דרך היש! ההורה והמצות אולי ישוב ד׳ וירהם עלינו להושיענו מכל צרותינו: קהו עמכם דברים ונשובה אל די, דאה נא, הנר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואהה הרד מטה מטה (דברים כיה), הנה עמים רבים שהיו דהוקים מדעה האנושית ופראים היו בימים מקדם עלו מעלה על סולם ההכמה והשכלה ועשו להם שם בארץ, כמו מדיגה פרייםיז, ולעומה זה ירד עם ישראל מטה מטה ונגרע ערכם הרם והשיבוהם שהיו לחם בימים הראשונים, העמים אשר בהוכם התערב, נהלו

ממנו מדות טובות, ואנהנו התמכרנו לעשוה רק כהועבוהיהם.

משל למה תדבר רומה לרב! של תםידים שלקת לו לתת! עילוי ב! ענלו! ומפני איזו טעמים לא הפץ הרבי שיהיה תתונת כלולת בתו בעירו ובםרםוס.

ויציע למהוהנו לדוג ההונה בניתם באיזו עיר קטנת רהוקה מעירם ולא היה שם

49 מכירים. ימים אחרים לפני החתונה אמר הרבי בלבו אם אבוא על החתונה מלובש בבנדים יקרים. ,•מחותני יבוא מלובש כעגלון פשוט חלא אביש את מחותני, ע׳כ אתחפש בבגדי ענלון, למען לא יכירני שום אדם, ומחשבה כזאת עלתה נם בלב העגלון ע כ נם הוא חחליט להתחפש כרבי ולחתקשט כחלוקא דרבנן. וכן עשו. הרבי לבש אדרה שעי• עכה ובהי רנלים ארוכים של עור שהניעו עד שוקיו, וחבל על מהניו, והענלון לבש איצטלא של משי ואנפילאוה אדוכוה שהניעו עד קרסוליו, ובמצב הזה באו שניד& על החחונה, והנח אחד מבני העיר שהכיר את הרבי, שאלהו בחמחון להניד לו מדוע החליף אה בנדיו והחחפש כענלוז? ויענחו הרבי, כי השנוי בבנדים הוא לפי חתחתנותו, כי מחותני יצא עי׳ז מתור ביצה ,ימדמנח ואנכי ירדחי עי׳ז לביצח ומרמנח, כן ישראל בראשית צמיחחו וההפחחוהו להיוח עם, היח נבדל מכל חעמים בכהונה פםים שלו, כי חיה מצוי! במדותיו חטובות. והיה נלי מכל חלאה וזוחמא, ולהפר, העמים הקדמונים היו רחוקים מדעת ומשפטים ישרים, וחייהם היו חיים של חוללות ופריצות, אבל מעה שישראל מהנורר בחובם חחליפו אה הפקידם זה בזה, העמיס למדו לדעת מחה טובוה רבות מבני ישראל. וישראל תפשיט מעליו את בנדיו החמודות וילמד רל דרכי העמים הרעים, וזה שאמר הנביא, שובה ישראל ולא וילר, כי משה רבינו הוציאם ממצרים, ואז היו ישראל עובדי ע׳ז, לכן אמד להם וילר לילד אה דרכם וילמדו אה ההורה, למען להרגיל עצםס להודה, אבל הנביא הושע ,שהיה ימן רב אהר מהן הורה, ומקודם היו נחלים ממנו כמו הזקנים והרואים וכמה מאוח שנה היו צדיקים, לבן אמר לישראל שובה ישראל לימי קרם והביטו אל צור ממנו חצבהם והתקינו ושפרו מעשיכם ואז אחיד• כטל לישראל ויפרח כשושנה

וישלח משיחנו לנאלנו במחרה בימינו אמן ואמן.

ה ב ו ש ת ת ב ש ש ל ו ר ד

שדרשהי בימי ילרוחי בעיר רומשישאק ביוראפ.

האזינו השמים ואדבדה והשמע הארץ אמדי פי, בשבה זו שהיא הראשונה לשנח הבאה עלינו לטובה, מנהג היא בבל העולם, שהרב דמהא, יניד לפני אנשי עירו דברי חורה והוכחה ומוסר, ומעודד אוהם על הדברים הצריכים הקו! וקודם יוכ׳ם היא העת המוכשרח לדברים כאלי• אר אנכי איר אוכל להניד בשבת זו ננד זקני ישראל אשר אני מכיר אותם היטב, וידעתי שנמצא ביניהם נחלי תודה ויר״א, ונם רבותי שלמדתי אצלם בימי ילדותי, יאיר ארהיב בנפשי עוז להניד לפניד& דברי הוכחה, שהוא דיר נאוה להורות ולהניד לפני

מקני העדה?

אולם הכל יודעים שמרח חנאוח רחוקה ממני, ומעולם שנאהי אה המדה הרעהן ו ר ס ח ו ל הזאה, ,הנם שבזמן הזה העדר מרה ז יחשב• אר הרב הגאון דמחא היושב פח בבחט׳ר, הוא כבתי היום לדבר לפני העם, לכן מוכרח אני בראשונה להקדים הקדמה קטנה לדברי, מה שאמר דיר חמלר ע׳ ה (בחחלים קל׳א) בעה שדרש ברבים בימי ילדוהו: שיר המעלות לדוד, ד׳ לא נכה לכי ולא רמו עיני, והראיה הנכונה חיא, שלא הלכתי בנחלות ובנפלאות ממגי, ואם חדשות וגדולות לא אשמיע, ונם נאוה אין כקרבי, ״שויחי ודוממתי נפשי״ היה טוב יותר שלא אומר כלל: אד דאיתי כמה פעמים בעיר

50 וואדשא שאיש מפורסם כעולם בחורה ויר׳א ועשיר נחל, הילד ברחוב עם ילדים קםניפ, ושאלתי: חלא ידוע לכל כי כל אדם מתחבר לרומח לו, ולפי רבות הדמיון כן הנדל האהבה ביניהם, וכו אמד הכתוב, ואהבת לרעד, שהוא כמור ואיף איש ששמו מפורסם בעולם הולך עם צעירי ימים, שאין זה רדף כבוד

ונם לפהיתות הכבוד יהשב?

ן ד א" אהדי החסירה והדרישה מצאהי, שהוא האב עם הבנים שלו, וזה ו העולם ולכבוד יחשב שילכו יחדיו, כי בעת ההליכה יובל האב להשריש כלבם מדות שובות, איד להתנהג בעולם שיהיה דוה המקום ודוה הפריות נוחה מהם, ואם ישמע האב מבניו איזה דבר חכמה אז יקבל •נחת מזה ואת דבריהם

ישמור בלבו ויוסיף להראות להם אותות אהבה וחבר״

וזה שאמד כגמול עלי אמו, כנמול עלי נפשי, כי באם עם בנה, כן אנכי אניד לכם, כי רמתי למדו אותי תודת, והודי נדלוני על מבועי מים היים, בוראי יקבלו את דברי בחב נחת בראותם כי עמלם לא היה לריק. ובתהילה דרשתי בדדף פלפול לפני נחלי התודה ובקשתי, תאוזינו השמים, הם האנשים הנחלים, ואדבדה, ואה׳כ ותשמע האר׳ן, הם האנשים הפשוטים, ולהם אני

מהויב לאמר בנהת רבדים פשוטים.

והנה מתהילה אנהנו צדיכין לעשות השבון צדק עם הגפש איר להשיג שגה טובה ולפטור מהצרות אשר עבדו עלינו, הן כטף והן בפרנסה, כי במדינת חםסיא בימים האלה נטלו מרבים מבני ישראל את פרנסתם כי םנרו את כל בתי ממכר היי׳ש הנקראים ״םאלונם" או ״שיינקען״ ונשארו אלפי ישראל בלי מזון ומהיה, ולכן החובה על כל איש ישראל בעת הזאת לדאות ולפשפש במעשיו ולעשוה תשובה נכונה בלב שלם ואמת, כי הימים האלה, עשרת ימי תשובה, מםונלים יותר לתשובה, בפרט בימים האלה, «שד כמה אלפי ישראל ילכו בלי מהיה ומזון, ונהקיים בנו דברי המדרש שוחד טוב לקהלת נ׳׳) מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע, שדדשוחו חז׳ל על ההודכן, כשעה שהובקעה העיד נאמר, וישבו בשער התוך, ופריך בנמרא, מה בשער התור? ומתרץ.• מקום מושב סנהדרין, וקשה להבין הגמרא, מאי נפקא מינה איר, ואיפה, ישבו מחריבי הביח בעוז ההודכן? הלא בעה שנשפכו דמי ישראל כמים ונהרגו כמה אלפים ורבבות מישראל ונשרף בי מקדשנו ונלינו מארצנו, איר נשים לב איפת ישבו הצוררים, ונם מת שמתרץ הנמדא במקום מושב סנהדרין, איזו תועלת

יוצאה מזה?

ואמרתי ההסבר על מדרש זה, שהמדרש שואל על הפסוק ויבאו כל שרי מלד בבל וישבו בשער דתור (ירמיה ל׳ט) מה לנו לדעה איפה ישבו שרי בבל בעת החורבן, ומהרץ שלא לומד כי כהנם היה זה ההודבן או רק מקרה קרה לנו כמו לארץ אחרת, לכו תראו לנו משמים ששדי בבל ישבו במקום חםנחדדיו, וכי לא היה להם מקום אחר לשבת חוץ מזה חמקום? דק לוחראוח לעם ישראל כי במקום שישבו רופאים נאמנים לשמור אותנו מכל רע, חם הםנתדריו והכהנים הננשים אל ד׳, כי חיו מיוחדים לחורות לעם רדד התודה. בבית נאמו אשר עשח להם, הוא ביהמ׳ק ולשכת תגזית אשר שם לא יחסר המזנ, וכל עוד שהיינו שומעים אל הרופאים המעולים ההם היינו סמוכים על שלחו אבינו יה׳ש בירושלים. אבל כשנאמר עליהם תשמן לב העם הזח ולא הועילו הרופאים נחלי חעדד לאי מצא הקב׳ה תחפה למכת נפשנו כ׳א למסור אותנו ליד םחוהי ערך הבלתי מכירים ככבוד המקום שיתאכזרו עיינו ויענונו ויחנו עלינו עבודה קשה. עד שיקוים

51 בנו מאביר הנביא (הושע ב) ורדפה את מאהביה ואמרת איצכה ואשובה אל אישי הראשון, ובלשכת הגזית מקום הסנהדרין ישבו שרי בבל ועשו בנו שפטים. ונתקיים במקום המשפט שמת תרשע וכוי, במו כן עתה שישבו שרי רוסלאנד בבתי חיי׳ש בעון חילול שבת ולא שמעו לקול הרבנים, ולכן מחויבים אנו לעורר

אוחם לתשובת.

P אמנם אובל לתניד שלא ידעתי מת לרכר דברי תוכחת אחרי רואי כי בריח שנאספו כולם בבהכנ׳ם והתפללו כמעט כל היום מבקר וער ערב, ואחר חפלח הבקר, אמרו כל הקהל תחלים עד מנחה, ואחר התפלה והתשליר הגיד חרב רמתא לפניהם דברי כבושים והתעודדות עד תפילח ערביח, וקודם דה׳ש הכינו כולם את עצמם ליום הדין ועמדו באשמורות הבקר קורם עלוח חשחד ואמרו סליחות בקול נהי ובכי ונתנו צדקת לפי בחם או יוחד מכפי בחם, ומה להם להגיד מוסר? רק מאשר ידעתי, כי בשנה העברה עשו ג׳כ כזאח, ואולי עור יותר ולא הועיל לנו מאומה, כי הצרות נתרבו בימים עברו עד אין לתאר.

וזכרתי, כי בימי נעורי יצאנו ברהיש מבהכנ׳ם קודם חצות תיום וקיימנו את הפסוק (נחמיה ח) אכלו משמנים ושחו ממחקים וכו׳ ואחר האכילה הלכו כל העדה אל הנהר לחשליר במצולוח ים אח חטאוהם, ובשובם לביהם ישבו ושחו ״טהעע" בהרחבה בלי מהידוח, המיחם הנקרא ״םאמאוואד" עמד על השלח! וכולם שחו והחעננו מרוב שמחה, ובבל זאח היו הימים האלח טובים מאילו, כמה וכמה בעה׳ב ישבו בשלוה ופרנסתם היתד, ברווח ורוו דוב נחת מבניהם ומבנותיתם שהיו כלם סמוכים על שלחנם כשתילי זיתים והספיקו לפרנס אח כולם מטוב לב, והבנים ישבו ולמרו מחוך חרחבה, בעת שבימינו הכל בוכים וכלל ישראל הוא בעה צרה; זה בוכה על בניו שנסעו למדינת תים, בי מי יודע אם יצלח לו לראוחם עור בימי חייו, וזה דואנ על פרנםהו שנהמעטה או ניטל ממנו מקור הפרנםה כולו והגלות מתנכרת ומתנדלת מיום ליום, ומדוע זאת? הלא בכוונה רבה תתפללנו ברה׳ש ושפכנו שיח •בדמעות בלב ונפש, ובכל זאח לא נושענו, ור׳ הוא היודע עד מתי יהיה כן, ומה זאת? ועל מה זאת?

א!" לחבין זאת צריכין אנחנו לתקדים את הפסוקים שאנו קוראים תמיד קודם רה׳ש אחם נצבים היום כולכם ראשיכם, שבטיכם וכוי, ובמדרש, למד, נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חםר שתים חוץ ממיט שבחורח כהנים הוריקו פניחם ואמרו, מי יובל! לעמוד באילו, חחחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אחכם בלה והרי אהם קיימים לפניו עכיל. ורברי המדרש צריכים ביאור איר יאמר המדרש שדברי תורת לאו דוקא רק לאיים על האדם אמר ד׳ זאת .... ויאמר ד׳ אל משה הנר שוכב וכו׳ ועתר! כתבו לכם את השירה הזאת מה ועתה .... ובפרק וי, אמר רבי יהושע בז לוי, בכל יום ויום בה קול יוצאה מהר חורב, ומכרזת ואומרת, אוי לתם לבריות מעלבונה של תורה ובו', אבל מעולם לא שמע איש שיצא קול מר%

חורב, אר המאמר הזה הוא בדרר מליצת וצריכים לתבי! זאת. —

הנה ידוע לבל כי יש הילוק במעשי האדם אם יעשה מעשחו עבור עצמותו למע! השיג על ידו תבלית עצמיה, או רק למע! השג על ידו תכליח צדדית. כמו שהנער בונה בני! רעוע שסופו ליפול מהר, אז לא יקרא בוגה, על צר האמת ב׳א בשם סתירה, כי כל דבר ישפט רק על שם סופו ותכליחו, חחה אם זקנים שהם דכמים ובעלי נםיונות יסתרו איזת בני! הוא בלתי ספק רק למע! לבנות במקומו בני! יוהד נאה ויותר חזה ולכן אמרו חז׳ל שסתירת זקנים בנין, כי נם סתידתגו עצמה ראויה לחקרא בני!, ותם רק בשם בונים יקראו ולא בשם סוהרים.

52 ורכז בשבת שצריכים מלאכת מהשבת כל המקלקלים פטורים, בגלל שלא תשיני בפעולתם שום תכלית, בי כל מלאכה שאינה צריבה לניפה פטור עושית עלית. רק מלאכה שצריכה לנופה הנעשית למעז השנ התכלית אשר למענה נוערה המלאכה ההיא נקראה בשם מלאבד, ומלאכה מחשבה, ורק על מלאכה כזאה הייב העושה אוהה בשבה, והםוהר ע׳מ לבנוח במקומו חייב, כי הוא הבליה מהשבהו. ובונה ולא םוהד יקרא, וניברה היא הפעולה הנעשיה עבור עצמוהה, מפני שאוהב אוהה, ואז נעשיה המלאכה בשלמוה ובשטהה הלב, כי בל דבר אשר יהאוה האדם לעשות, נעשית בהשק נמרץ, ולא יעזוב אוהה מלהשלים מפני מניעוה קטנוה המונעוה אוהו מלעשוה זאה: משא׳כ בהנעשת למעז השיג על ירו הבליה זולחו, להשיג על ידו מבוקש אחר או מטרת אחרה, אז יעזוב אה הפעולה

שהחחיל ולא ישלימנה.

כמי שראינו ביוראפ, מי שלמד מלאכה באמת. למשל מלאכת ההייטנוח או תרצענות, או הרש נחשת, או עצים וכדומה, למר את המלאכה במה שנים עד שיורע היטב אותה המלאבח, ההייט עשה את הבנר כשלימות לבדו, ואהרי תפרו את הבגד היה נאת ויפה והזק מאד, והבעלים נחנו מהבנר, אבל פת באמעריקא הננו רואים הרבה אנשים שבאו פד, שלא למדו שום מלאכה מעילם־ בארץ אשר עזבו ובין לילה שלנו בארץ החדשה יהכטו וילמדו כל מלאבה שבעולם אבל לבסוף מח אנו רואים? כי אחרי כמה שנים שעברו באוהו המלאכה לא ירעו ממנה יריעה נבונה. מפני שלא היה בדעהם מחחילה להיוח בעלי מלאבה רק למעז השיג הכליה אחרה שיוכלו להריית ממוז ובםף הרבה וזאת היהה מנמהם מחחילה, וכאשר הניעו למטרחם או שנוכחו שלא יובלו להשיג מאויי נפשם בפי מחשבהם יעזבו אוחח מיד ויבחרו במלאבח אחרה, וסוף דבר שרא היו ולא יהיו בעלי מלאבה טובים, משום שלא הורנלו בה מנעוריהם י ומה שעשו ויעשו איז בהם ממשוה, והבגדים שעושים בע׳מ באלה הם רק

ר ך ר ,,־א ה א למראיה עיז. ואהר שנלבוש אוהו הבגד ימים אהרים אז ת ההפירוה ההפררנה זה מזה. מפני שהמלאכה לא הוכל להיוה טוב יוהר מהבעל

מלאבד! בעצמו.

וכמו בז במלאכת ועבודת השם: מי שנותן צדקה באמה בעבור הפצו במצווה השם לפתוה ירו לאהיו האביון ולהעניק אותו מטובו. אז יתן באהבה רבה ובשמהה ובסבר פנים יפוה מקבל אה העני או מי שמהעםק עבורו אבל אם האיש הנוהן צדקה מפני הבליה אהדה, או משום נאוה לההפאד בה אז לא יעשה אותה בשמחת ולא יקבל את המתעסקים בד, בסבר פנים יפי״,־ דקי מתעצל בדבר ויחשב אולי יעלימו עין ממנו ויפטור מזה ולא יצטרכו עוד לנדבתו וכאשר הנתינה היא בעל. כרתו. היא מרחה אה העני בלר ישיב ומחרי שלאחד זמי. ילבםיף לא ית, בפי יכלתי ועשרו !?א כפל ^ ך ^ ״ י

בעת בנין חפשנו לא אמד ר׳: ייתנו לי תרומת. דק ייקחו לי הדומה. בי. . י . ־ . ״, . ״ , ץ , פ אין תפץ לר׳ בנתינת כסף יזחב מעישח. רק חי צירר לילד לנבית מאתי, רק כל אתי1 יהן כפי אהבת ד׳ בלבי בלא מעצמי ב הברה בלל• יאמנם ראינו איר קיימי את המציה בשעת בנין תמשבן שחתנדמSS? איש S־i במהירה ובנפש חפצה׳ עי שהיה מן הצירר לחעבי^קיל י י אי יעשו עוד מלאבה, בי מרבים העם להביא יותר מדי תעבורה ובאהבה דS ד ש א א ב י ס י ד ^ ב ע ם י ד ב ר ה : מחירות המנדבים ו ז ם חנאמנ^ע׳ = ה י א י נ ת נ

53 ובהעת הזאת שעת צרה היא לישראצ, הנה הוץ מאצה העומרים בקשרי המצהמה והייתם תצוים צהם מננד גם אצה הנשארים בביתם והנשים והטף םובצים הרבה ועטופים ברעב ובהוםר כצ. ומצות רבה עצ כצ אהר מישראצ צצמצם את מהיתו וצשצוה הנותר ציוראפ, צמע1 ההיות את נפשם בצהם צר ומים צת־ז, וכצ איש ואשת יודעים זאת, שמוטצ עציהם צשצוה נרבת צבם ציוראפ. וכצ תמונע מזה, חמת כאיצו שופר רמים וכוי ובכצ זה הננו רואים אנשים רבים ועשירים שצא נחנו עדייו מאומת ואוטמים אזנם משמוע נערת תכמים תצועקים תמיר בקוצ גרוצ: עורו ישנים משנתכם ורתמו עצ רבבות אצפי ישראצ מאתינו תצופים ומתכים עצינו אוצי נרתם עציתם. ונאמר צמצאד

תמשתית, הרעב, תרף, ונשלה צתם מתיה גם צפי תטף.

ייש מי שנותן מתנת מועטת רק אהרי השתרצות גרוצה ואינם נותנים צפי עדר רכושם הרב. וצפי ערר הדבר, שהוא פקוה נפשות ממש, ותכצ יודעים שאיו מצוה נחצה מזו, וכצ המקיים נפש אהת מישראצ כאיצו קיים עוצם מצא. בפרט צקיים אנשים צאצפים ורבבות, ונפקה עינינו ונעשה השבוז צדק בינינו: בימים הראשונים נתנו עצ המשכן כסף הרבה יותר מרי ועתר. נתמעטו הצבבות וצשצוה צאהינו צהםפיק צמצער עצ צהם צר צבר צא ירצו ציתן בלב שלם. ואי! מרת הרהמנות בצבם ומרת אברהם אבינו נתמעטה בימים האצה. ואיר אנו יכוצים צבקש עזרה ורהמים מד׳ עצינו ועצ זרעינו אם עזבנו את תמרר. הזאת

באמת ובצדק?

ומי ידבר עצ שפצות התורה בעתים הצצו. צפנים ישבו כוצם וצמרו תורה בהתמדת רבה, והניח צבם ונפשם היה צהרש החשים בתורה. וכבוד התורה היה גרוצ. וכצ המכבד את התורה גופו היה מכובד עצ הבריות, והשגיהו עצ צומרי התורה צההזיקם שיבוצים צעםוק בתורה כראוי כי אם אי! קמה אי! תורה. ומי שא׳א לו צצמור מפני הםחן ידיעתו, או מפגי טרדת הזמ! אי! ביכצתו צצמור. אזי הספיק צאהרים הצומרים והיה השוב בעיני המקום כאצו צמר בעצמו כמו

שדרשו הכמים עצ הפסוק שמה זבוצ! בצאתר ויששכר באתציר.

ואיתא במ׳ר פרשת קדושים איצו נאמר עץ היים הוא צעמצים בה צא היתר, תקומת צישראצ תיו אצא צמתזיקים בת. איצו נאמר ארור אשר צא יצמר צא היתה תקומה תיו צישראצ, אצא אשר צא יקים את דברי התורת תזאת צכר נאמר עץ חיים חיא למחזיקים בה, כי בצצ הכסף נ׳כ צצ חחכמה. ומצות' חיזוק ירי ת׳ה הוא בכצצ מ׳ע מהתורה, כמו שכתב תרמב׳ם בפיו מחצבות רעות וז׳צ ט׳ע צתרבק בתכמים ותצמיריהם וכוי. וכי אפשר צארם צהרבק בשכינה 'צפיכר צריד אדם צהשתדצ צאכוצ וצשתות עם ת׳ת וצעשות פרקמטיא צת׳ת' שנאמר וצרבסה בו, וצהיפר ה׳ו טי שיש בידו צההזיק את התורה ואינו רוצה הרי הוא

בכצצ ארור, היו, ונם נורם צהורב! חארץ.

א במדרש רבה איכה ר׳ אבא בר כהנא פתה מי האיש החכם ויבז זאת ת י א י כ ו תני רשב׳י אם ראית עיירות נתצשות ממקומן, רע שצא ההזיקו בשיר סופרים וכו׳ ומצפנים החזיקו בישיבות ות׳ת שצא יתמוטטו ומהזיקים בירי התצמירים והרבנים הצומדים תורה, אבצ בזמן הזה מתרהקים בעו׳ה מצהזרוונ עם ת׳ח ובכצ יום ויום הוצכים ומתדצרצי! ואפיצו ב1 תורה צריר צהיות צו חתגברות נגד חזמ1, שת׳ח צא נחשב צמאומח ובזיו! חתורח ועצבונח מתרבח בכצ יום, כמו שדרש חרב חגאו! ד׳ יחונהז את תפסוק (•ירמיה ב) צשוא הכיתי את בניכם כי בימים מקרם כשהיה צאיש צהשיא בת שהיה צח איזח מום חיח משיאה צעצם מופצג בתורה בבטהו! שצא ישנא אותה. כיוז שנתז צו כסף' הדבר

54 אד עתה בזצזננו אח שיש לה חסרונות מ׳מ אינו רוצה. להשיאה לת׳ח. וע׳ז צעק הנביא, לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו, אחר כל חחםרונות לא ירצו לחשיא! לת׳ח וע׳ז אמרו חז׳ל בכל יום ויום ב׳ק יוצאת מתר הורב ומכרזת ואומרת אוי לחם, מה שנאנחים תמיר בא להם לבריות. מעלבונה של תורת. ועיקר החודבן חיח בשביל שבזו ת׳ח. וזקנים משער שבתו ובחורים מננינתט

כי יאמרו מת תהי תכליתם אם ילמדו?

ולכן מצוה נחלת בעת הזאת לחשתרל לחזק חתורח כל אחר בעירו ובמקומו כפי יכלתו ולהתיע׳ן, איך להנריל אותה. חמלמדים חחולכים עם הסחר בידיהם ללמוד עם כל תינוק ותינוק בביתם. מ! הנמנע הוא שיוכלו לראות פרי טוב בעמלם, כי הזמז קצר, ובמשך שתי שעות ביום קשה ללמוד עם עשרים נערים. ובתי תת׳ת שלנו מועטים חם ובחרוב מחם חתחילו ללמוד בזט! חזח בסדר חדש שחוא אסור מ! חתורה, כמו שראיתי •בכמת עיירות, כי נערות תלמדנה נערי בני ישראל בת׳ת של העיר, והתבערח הזאת תתחילו לחדליק בלב הנער בעת שהוא קטז, וחרלקח זו מצויח תמיר בבתי חתית חחדשים שמפירי הרת מתרבים בכל יום ויום ויסורו טח־ך חחינוך חטוב, וחחדשות האלה נוהמים

שתשתכה התורה טישדאל.

ואם לפנים היה דרכו של יצהיר לתםית את האדם לאיזה עבירה, אבל לעצם חתורה לא נועז לנגוע—חנח כעת חתחיל היצר להתנכר בכל כחותיו לחשכיח את התורה לנמרי מישראל ולהסית את תבע׳ב שיתנו את בניחם לבתי חםפר חחדשיס. כל דיני התורה מוזרים לזזם ואת תודח שבע׳פ חרחיקו מעל נבול ישראל. וחז׳ל אמרו(ניטיז רך נ׳מ) שעל לימו׳־ תורת שבע׳פ ברת חקב׳ח ברית עם ישראל. אוי לנו שכך עלתה בימינו! ח! דור אחר לפנינו חיו כל חחררים מלאים נערים. הלומדים נ׳פ׳ת בעיון וכן ישיבות ות׳ת היו בכל פנה וכל ועתי מדרשים חיו מלאים בע׳ב ואברכים חעוסקים בתירה, ועתה ירדנו פה אמעריקא פלאים, איז אנו מוצאים בין חנערים שיחיו בקיאים אפילו בחמשה חומשי תורה כהוגן. רק במעטאדעם יתחילו ללמוד עם נערי ישראל וינמרו עם מעטאדעס אשד רופא

ררופא אין בחם ממש.

והנה כאשר נתבונן בדורנו אל מצוקת הזמן חנוראח מאד, ונם מחלות ודלות ושאר צרות אשר גברו מאד. ער שכמעט לא נמצא איש אחר אשר אינו מםובל ביםורים מעצמו או מבניו ובנותיו, וחכל שואלי! על מח עשח ר׳ ככת לנו כעת חזאת? אכן באמת בא כ׳ז עלינו עבור עון חילול השבת וחשבתת חתורה. וכראיתא (שבת רך ל׳ב) שעל עון ביטול תודח וחילול שבת חרב וביזח בא

לעולם. שנאמר והבאתי עליכם חרב נוקטת נקם בחת ואין ברית אלא תורת וכו׳.

גם יריע לכל מר. שאחז׳ל: על מת העולם קיים. על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. יבעו׳ח כמח אלפים ורבבות ילדים חעתיקום אבותיחם מלימור לגמרי, ואלה חלומרים בחדרים השכיל היצר חרע לחחליש כח חבל של תינוקות בזח שתחת תורת אלקים. לומדים עמהם מעטארעם של הבל, וע׳כ התמוטט העולם אחרי שעמודי העולם יהרסו!. וחרב הגאון ר ׳ישראל מאיר מרארין ידבר

בזח חרבה.

. ..ומ״ע מהתורה על בל איש ישראל ללמד את בנו תורה. וכן נפסק ביור׳ר סימן דמית שהאב מחויב ללמד את בנו ער שידע משנת. נמרא. הלכות ואנחת וכחיום שנתגבר לימוי־ המעטארעם הלא בודאי אין אביו מקיים בזח מ׳ע של ת׳ת יבנים. כי אין בתם רק סיפורי התורה בקצרח. וגם אלח בלשו! אחרת ידברו

55

ולפלא הוא בעיני על אבות ישרים משלומי אמוני ישראל שיטעו בזה, ואי! הרב יכול לתקן כהיום אם לא בעזר הבע׳ב היראים, וע׳כ מוטל עליהם לסייעו בדבר זה ולהחזיק הדת, והלימוד יהיה כבדורות הקודמים ולא כאשר יעשו! המחדשים, וחרש אסור לגו מ! התורה, ומן הראוי היה שיתקבצו כל יראי ד׳ יחד

לטכס עצה איר להתחזק בעני! לימור התורה לבנים.

ויתבוננו נא כי עושר תגשמי תלוי בחשנחת העליון ית׳ש וכאשר יגדל את בניו לתורה נובל לקוות להסביר. שיעזור לנו על השנה הבע׳ל להצליחנו בכל דבר: ובז בתפלה פירש הרמב׳ם בהלכוה הפלד. פ׳א שהוא מ׳ע להתפלל בבל יום כרכהיב ועבדהם אה ד׳ אלהיכם וכוי, ואיזהו עבורה שבלב? זו הפלה, ואחז׳ל (ברכות ו׳ ע׳ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכו׳ וההפילה הוא אחד מהדברים העומרים ברומו של עולם, והוא אחר מג׳ עקרים ועמודים אשר העולם עומד עליהם, והוא אחד מעיקרי האמונה והבטחה כי מאמי! המתפלל כי יש ביכלהו בהפלהו להגיע למבוקשו, כמו שמחאר לנו הנביא (ירמיה י׳ז) ברור ועבר אשר יבטח בר׳ והיח ר׳ מבטחו, והיה כעץ שחול על מים ועל יובל ישלח שדשיו ולא ידאה בי יבוא חם ובשנה בצרה לא ידאג ולא ימוש מעשוה פרי, לכן שופר שיחו לפני ר׳ כי הוא ?טובתו, כי ההפלה נחשבה כקרבן, וגם מעולה היא יוהד מקרבן, כי הקרבן מכפר רק על השוננ והתפלה מכפרה נם על חמזיר, כמו שאמד הנביא (הושע י׳ד) קהו עמכם דברים ושובו אל ר׳ ונשלמה פרים שפהינו כי לא אחפוץ בזכח וכו׳ וזבחי אלחים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא חכזה (ברכוח ל׳ב) ואחז׳ל לעולם יסדר ארם שבחו של מקום ואח׳כ ישאל צרכיו וכשמתםלל •בלב אמת ובאמונה אות הוא, כי הוא מאמין בד׳ וכחשנחחו, וכשאינו

מהפלל אוה הוא־ כי אינו מאמין בד׳ ואין לו אמונח ובטחון בדי,

וחז״ל (בשבח קי׳ט ע׳ב) אמרו כל חעונח אמן בכל כוחו קודעין לו נזר דינו, ומה ככל כוחו? וכי עליו לצעוק ככל כוחו? אלא בכל מונחו, ואינו משיח שיחות חולין כעת תפלתו ובחזרת הש׳ץ, דק ישמע הברכות כסדרן ויענה על כל ברכה וברכה, ובימים הראשונים כל איש ישראל שמר לילר שלש פעמים ככל יום לכהכנ׳ס להתפלל בכוונה, ונם שפר דמעות שניכר היה שכאמת ובכוונה ידבר ומתפלל, ואהר התפלה בבקר למר ניב פרק משניות, ובערכ אחר הפלת המנחח ישבו אנשים רפים ולמת ביחד שיעור נמרא או פוסקים, ואיש פשוט למד בחבורה עין יעקב, או חיי ארם. ומעלה יחידה להלימודיפ אם הם בחכורה, אוי כי אם הוא לומד ביחידוה הוא ג׳כ מקיים מ׳ע של היה, מ׳מ מצוה לחדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה כי בי־וכ עם הדרה מלר, ונם אחז׳ל (ברכוה ס׳נ) חרב אל הבדים ונואלו חרב על שונאיחם של חיח שעוסקין בחורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, וחביבה מצוד. זו בעיני הקב׳ה שעי׳ז נושא פנים לישראל, כראיתא נחנא רבי אליהו איר לא אשא פנים לישראל שהם מלמדי! אה התודה ויושבי! אנודוח אנורוח ועוסקי! בחורה, ומשמע מזה שישראל לא יזכו להנאל אלא

כזכוח שלומדים חורה בחבורה עיי׳ש.

ת שמברכין אח החדש אלול אימה נתלה נפלה על כל אחד מישראל, ובחדש ע ב ו אלול הוסיפו לעשות מצוות יותר מכל השנה, עשו צדקה ויתנו איש לפי ערכו ועשרו להחזיק בתי הת״ה והישיבות ,וכמו בעלי מלאכות בכל ימות השנח יעבדו בכל יום עד זמ! מונבל אר בערב יו׳ט כשהמלאכר. מדוכה וחזמז קצר מוכרח הוא לעבוד ייתר מזמן המונבל בשאר הימים, ולפעמים יעבוד נ׳כ כמה שעות בלילה, כן בכל השנח יש לכל ארם זמן קבוע ומונבל מתי לחתפלל וכמר. שעות ילמור ביום, אד מערח׳ש עד אחרי יוכ׳פ מרביז העם כתפלה, יקומו

66 באשמורת הבקר, ומקדימיז לבוא לבהכנ׳ס ומאחרי! לצאת, ובולם יתפללו בבונה עצומה וידעו לפני מי חמת מתפללים לפני מלך מלבי חמלבים ית׳ש, ועל הש׳ץ לא יסמכו שהוא יתפלל עבורם, בי הכל יודעים שהש׳ץ לא יובל להוציא את מי שיוכל להתפלל בעצמו, רה אניםים במו אלה שיושבים בבית האסורים או הולים שמונהים על מטותיהם או העומדים בקשרי המלהמה אותם יובל תבעל תפלה

להוציא בתפלתו.

•'V* בניהם הקטנים השניהו בכל השנה שילמדו נ׳פ׳ת וישמרו את הדרך הטוב אשר רוה המקום ורוה הבריות נוהה הימנו, ובעשרת ימי תשובת באו האבות עם בניהם יהרו להתפלל ולומר סליחות רק על השניאוה אולי הטאו ופשעו ונעלם מעיניהם, בקשו עליהם םליהה וכפרה וכבו בדמעות בעת התפלת והבקשה, ובטוהים היו כי בנלל אמונתם ותפלתם ית! להם אל שדי ברכה מרובה וימלא טשאלותם בטוב, כי לא סמכו בעת סכנה על שום אדם מה שהיה ביבלתם לעשות בעצמם, ואינו דומה המבקש על עצמו או למי שסומך על אהרים בי יבקשו עליו, כמו שמצינו בהנר שפחת שדה ששמע ד׳ בקול הנער באשר הוא שם וחחפלל בכונח עצומה ושערי דמעות לא ננעלו, בי מי שמתפלל בעצמו בבונה. ושופך דמעוח ואומד הקשיבה אל דנחי כי רלוחי מאד, בודאי ישמע ד׳ לקולו

וישלח אליו עזרתו מקודש וימלא בל משאלות לבו לטוב ויקבל נחת בל חשנח.

אל בימים חאלו בל חשנה מתעצלים חרבה אנשים להניח חפילי! בבל יום דק מימים •מימה בער, ״היאהרצייט" יבאו לבהבנ׳ם לחחפלל, וראיחי בעיני כי במה אנשים שבהו איך למניה תפילי!, וכל השנה יעשו מה שלבם הפץ ולא ישניחו וידקדקו לאכול דוקא בשד בשד, ועל בניהם ובנותיהם לא ישניהו שילבו בדרך חטוב, ואוחם ששולחים את בניחם למלמדים, לא ילמדו רק ספדי חמים: חומש, מחזור, סידור, ובנמרא לא ידעו מאומה, שחוא עיקר תורתנו ובלעדה יא נדע מאומה איך לשמור את התורה שבכתב, ובפרט בימינו שחמלמדים ייומדים עם תלמידיהם מתוך מעטארעם ,לא נהשבו הלימודים האלה לבלום, ורק

מגלי זמ! להבל ולריק יקראו.

ובימים הנוראים רה׳ש ויוכ׳פ תפלתם רופפת מאד, בי יראו לפתוה את פיהם וכלם ישליכו על הש׳ץ יהבם שהוא יבקש ויתפלל עבורם, כי ההזנים בעצמם בזמ! חזה הם הלושים' מאד עד שאי! בכהם לשאת את זקנם, וכמה מהם יעבירו עליהם תעד. ובדרך הלצח אמדחי חטעם מדוע בל בתי תפלחנו מהדדים אחדי הזנים אשר ישירו במקהלה נדולה הנקרא ״כאהד״ בימים הנוראים, אשד הימים האלה אינם מםונלים להשמיע בחם קול ננינח, רק קול בקשח ותחנונים מפי איש היוחר הנו! וחיוחר נתל בחורה ומעשים טובים, במו שמבואר באו׳ה ם׳ חקפ׳א סעיך א׳ וזיל: וידקדקו לחזור אחד ש׳ץ חיותר הנו! ותיותד נתל בתורח ומעשים טובים מפני שחוא שליח צבור, לחלות ולבקש עבור הרבים לסלוח להם עונות וחטאים ופשעים ויזכו בולם לשנה טובה. וביה בשנים האלו לא יחסר שום איש שלא יעשר. עונוח רבים וחסרונם ואי! בבח חש׳ץ לבדו לשאת אח חחטאים של בל חקתל, לב! יקח לו משוררים חרבח לעזור לו לשאת את עונוח חעם, בי לפנים בישראל כל איש ואיש תית נקי מעונות ,׳לכז חחזז בעצמו חיח יכול לשאח אותם ולבקש עבורם כל טוב, 1נם אז היה אהד מהדברים תקשים לחכי! בשלשח ימים בשנה, שני ימים של ראש השנה ויום אחד של יוה׳כ על בל השנה. ותפלתנו היום. דומה לבגד שחופוים החייטים על המכונה הנקרא מאשי!, בי בנד כזה במהרה ינתקו התפירות, אבל בימים מקדם שההייטים תפרו את הבגד עם

57 ידיהם בעצמם היה חזק מאד, וגם אם נקרע נשארו התפירות כמקודם, והיום כשלובשים בנד חדש בימים אחדים נקרע בי יתפרדו התפירות זו מזו, וזה הכלל בניז שבמדרה יבב!?. במהרה יהרס וע׳ז אמר דוד חמלך ואני אמרתי בחפזי כצ האדם כוזב (תהלים קט׳ז) ותפלתנו שנעשית על חמכונח הנקרא מאשי! בשלשה ימים של רה׳ש ויוכ׳פ, אנו מתפללים בבונה ודעתנו להכין זאת על כל השנה, אבל בכל השנה ״בים מתרפים להתפלל נם ביחידות, חסד רב חוא

שעושה עמנו השי׳ת ג׳כ בזה שלא ישלם לנו כמעשינו.

ושמחתי כי הגאון ר׳ העשיי־ רבו של השיר בימי עלומיו היה ניכר שיהא לנאוז ולהפאית בישראל, ובחיותו נער בן חמש שנים בקש מהוריו שיהנו לו דג מלוה שלם, ייהנו לו אח הראש והסוף, ואמרו לו שחוא דנ שלם, וכשבא לבהכנ׳ס לההפלל אמר אדון עולם ולבסוף עלינו ורצה לילד לביהו, וכאשר שאל אותו אביו הלא אך זה עהה באה לבהכנ׳ם ואיד בזמן קצר כזה ההפללה כל תתפלות? ענה ואמר, שהתפלל הראש והסוף לבד, ומדוע לא תתפללת כשלימות? שאל אותו אביו, ויענה הנער אם הראש והסוף של דג מלוח נקרא דנ מלות שלם, נם ארוז עולם ועלינו היא תפלת בשלימוח, וכאכילתכם כך תורתכם וחפלתכם, וזה שאמר דוד המלך (תחלים לב) יהי הסרך ד׳ עלינו כאשד יחלנו לך, כי הוא יעשה לנו חסד באשר בטתוננו בו הזק, ע׳ב נסבול יותר מכל העמים כי פיזור נתז לנו ד׳ ביז חעמים למען דעת כל העולם שד׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתתת, ולבסוף במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, שבושים לחהפלל בבחבנ׳ם בכל יום ויום ולשאת את תטלית והתפילין בפרהסיא, ומי ידבר מתעשירים אשר ברכם ד׳ בעשירות ועסקים רבים, הם לא יבואו בכל השנה לבהכנ׳ם. רק בשלשה ימי הנוראים בסוף ההפלה יבואו, מפני שאין להם מה לבקש מד׳ וכל ההפלוה שהקנו אנשי כנסת

הגדולה למוהר המה בעיניהם.

וצא וחשוב כי לפי טעמם הברכה הרביעית שהיא חתחלה בקשה צרכי האדם אין להם להתחנן ולבקש ע׳ז שיתן לתם ד׳ דעה ובינח וחשכל, כי מי שיש לו כסף הרבה יש לו נם שכל ובינה כי בצל החכמה בצל הכסף, ומח שידבר חעשיר חוא חכמה וחבונה ורבים שומעים ומקשיבים לרבדיו יוחד מלנביא ד׳ ומי חסרי דעה וחסרי חבונה? הלא אך העניים, כי חכמח חמםכן בזויח והם צריכים לעזרת ד׳ והברכה חחמישיח השיבנו אבינו לחודחר וכוי, חוא ברכת שאינה צריכה לנופר,, וטוב יותר מי שאינו יודע ממנה וכל המרבה להיות ע׳ה. .חרי זה משובח, כי מי שלא ידע מתתודח כלום יכול לעשות מח שלבו חפץ והכל מותר לו, ואין לו מי שיפד אותו וימנע טוב ממנו בכל עת ועידן וכל מח שחפץ יוציא אל הפועל, ויש לו הנאה בעולם הזה ויעשה חכל כפי דעתו ומחשבתו, וחתורת לא העמוד כננדו ובכל אשר יעשה יצליח האיש הסד מדרכי ד׳ למען לשלם לו בפעלו בעולם הזה, ולחכיט בעין פקוחה מרחוק, מי גבר יחיה ולא יראח מוה ולהכין את עצמו אל עולם האמת, אינו שם על לב, והתודה למוהר בעיניו, והאיש הלומד ושומר ההורה דומה בעיניו כמתעתע בדרך לא טוב, כי על דעת אנשים כאלה חתודת נתנה לפי רות הזמן והמקים ולפי מצב בני ישראל ולא ידעו כי

רל הציות תבאות על ישראל הוא בגלל עזיבת תתודה.

ונראה מספורי התורה בעה שישכ יעקב אבינו עם בניו במצרים והיו ביתד ולמת הורה בישיבה יעקב אבינו, וגם בניו של יוסף הצדיק שהיה משנה למלר בארץ מצרים באו כל יום וווב לשמוע שיעוד מזקניהם ואיזו חדשות נההדשו בבהכנ׳ם, אז ישבו ישראל שקטים ושאננים וכל הארץ ואנשיה ומלכיה נתנו כבוד ליהודים, ומהם היו שדים ואצילים בבית המלוכה ושמעו תמיד לוקול יעקב אבינו ויוצאי חלציו לא סרו מדבריו וכאשר עזבו את ד׳ והלכו בדרבי

58 חמצריפ, אז החילו לעבוד אתם בעבודת פרד ונזרו נזרות רעות על הכניס וכדעתם היה להרוג ולשחוט את בני ישראל, על עזבם אח חחורח, עד שצעקו לד׳ ותעל שועחם אל חאלקים וירחם עליהם ויפרם מכל צרה וצוקה ומאפלה לאור גדול. והברכה השישית םלח לגו אבינו ובו׳ מי ראח מעולם שחעשיר ישא משא העבירוח, רק על העגיים יאמרו העולם שהם ישאו משא של עבירות, מפני שבגדים טובים לא יוכלו לקגוח והבגדים הישגים שכבר אבר עליהם כלח דאוים

הם להשליכם, רק שעבירה היא להשליבם מפגי שאי! להם בגרים אחדים,

והברכה השמיגית רפאגו ובו׳ בוראי לטותר היא להם, כי מאז רכאיב ליה באיבא אזיל לבי אםיא (ב׳ק מ׳ו ע׳ב) וכל אהד מבגי העשירים ברכו ר׳ בדאקטער אחר מבגיו או מהתגיו, והם ישגיהו עליו תמיד שלא יהלה. והברכה התשיעית ברך ובו׳ איגגה תפלה ובקשת לעשירים כי כלל גדול הוא בעולם חטםחר בעח שהשער ביוקר אז הכל משחברי! ויש מסחר בעולם. בפרט בארץ חחופש כארצגו הארץ גחגח לעשירים ועושים מח שלבם חפץ, והעגיים בידם כתומר ביד חיוצר ברצוחו מרחיבים וברצוחם מקצרים, וחם מפקיעים את

השער כפי רצוגם וחפצם ואין מוחה בידם.

ואדות התפלה על ירושלים וכו׳ שמעחי מאיש נכבד שדר אצלנו והיה עשיר. מפורסם בנכסים ובשרות תרפח ואלפי עבדים תיו משועבדים לו נם חיח איש יקר ונכבד וחלף בדרכי ד׳ ועשח טובות לבל התרשים ומבקשים טובתו חן עניים וחן עשירים. פעם אחת נסע תעשיר עם בנו במרכבתו חיקרח ונכת מכפר הש&יר עליחם אבנים ופנעח האבן בראש בנו ויאמר האב לבנו: דאה נא בני מד, שאט סובלים בנלוח תמרח, ומפני זה אנו צריכים בכל יום ויום לחנן ולבקש על עירנו ירושלים •ברחמים יזבור וכוי ויוציאנו מארץ הזה לארצנו הקרושה או־ץ ישראל, ואז כל עמי הארץ ייראו ממנו ולא ישליכו עלינו אבנים ולא יזירון עור. והנער שלא ידע מקתשח ארץ וטאוידח רא׳י המחכים, אמר לאביו: ילכו

הנכדים לא׳י ואנחנו נשב פח. וכי מח חםר לנו פח מכל חענונוח חעולם?

וכן יאמרו חעשירים היושבים פה שאננים וסהר בל הארץ בידיהם, וכל התפלות למוחר בעיניהם, רק על םוף הברכה, של ״שים שלום״ חם מבקשים, יען שיודעים הם כי בזמ! חירום ואין שלום בעולם ובמתנח אז חם בסכנה גרולח לאבד מד, שיש לחם, ובשביל ברכח אחח חושבים הם שרי להם במוז שבאים בימים הנוראים לבהכנ׳ס וגם אז יבואו בסוף התפלה, ואגשים ישרים חמחפללים בבל יום בושים נ׳ב לילד בבלו יום לבהכנ׳ם, שלא יאמרו עליהם העולם שהם מכח העניים, ומפני עניוחם יחפללו לקיים מן המצד קראחי ית. וזה שאמר הבתוב במסתרים תכבה נפשי מפני נוה, חמסתתדים אח עצמם וכושים לעשות בפרהסיא !לילד בכל יום לבהבנ׳ם. ונם בעת שילכו לבהכנ׳ס מעטפיס את טליתם במעטפה שלא יהא ניכר מה הם נושאים: אבל במםהר לא יבושו ולא יבלמו לעשות מה שמםהרם .חדש מהם, ובתפילין שכתוב בהם וראו כל עמי האר׳ו כי שם ר׳ נקרא עאיר ויראו ממד, ואמרו הז׳ל אלו תפילין שבראש — יבושו לשאת אוחם בפרהסיא. וחרבה עניים ילכו בדרכי העשירים למען להטעות את העולם ללוח לחם כםוי, או מפני טעמים אחרים, ובחי הכנםיוח ובהמ׳ר ישארו ריק מבלי באי שעדיהם, רק בעת התפלה יבואו להניד קדיש אם הם אבלים, כי מפני המוח יפחדו, וכל השנה הראשונה יבואו להתפלל ולאמו־ קדיש, ויבבתי כנםיוח חגדולים ימצא בעח החפלה מנין מצומצם, והכל יאמרו קדיש לכז הסחיר ד׳ פגיו מטגו. מרה כגנד מרח: אנו בושים לשמור ולקיים את מצותיו בראוי וחגיו לפני כל. וזחו קרוב לאלף ותשע מאות שנח שאגו בגולזז וכל יום

59

?צלחו מרובה משל חברו ואנו ישנים בהרדמות הבל וכושים לעשוה חשבון צדק על מעשינו ולעבוד כולנו ביחד את ד׳ בגילה וברנה ובשמחה רבה.

ומוסר השכל נוכל ליקה מאומוח העולם, שחם לא יבושו ולא יבלמו לעבוד את עבודתם לעיני כל דואיחם, ואנו אשר שמענו מפי יחיש ״אנכי" ״ולא יהיה לך" ונתן לנו חורח אמח למורשה, מדוע נבוש לעשוח אוחח ולשמור את חקיה ומשפטיה ומצוהיה? אוה היא שהאמונה רופפה מאד בלבנו, כי מי שיש לו אמונה שלמה חוא חמיד שמח וטוב לב כי מאמין הוא כי מה שעשה ועושה השי׳ה הוא לטוב, וישמור אה ההורה, כי ההורה השמור אוהנו להסיר ממנו כל מחלה וכל הקלה, ולוא הלכנו בדרכי ד׳ אז בוראי היינו שמחים ויושבים על אדמתנו. ומקור הרע הוא מה שהבטחון דופן* אצלנו וזהו סבה לעזיבת התודה, שהיא

חיינו וארד ימינו, כי היא תלמדני לילד בדדר הטוב.

שאמר ד׳ יחושע בז לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מחד חודב ומכרזת אוי להם לבדיוח מעלבונה של תודח, כי לא נחשבה התודה בעיגינו ואיז אנו מחזיקים אח האנשים הלומדים אותת ומכבדים את השומרים אוחה ומלמדים לאהרים לשמור ולקיים אה ההורה; אצל משה רבינו לפני מוחו נאמר וילד משה שתלד לכל ביה ישראל ליטול פרידה מהם מפני שהניע זמנו של יהושע למלוד, צוד. להם משה, חזקו ואמצו בדרכי ד׳ וכו׳ ואם הפר תפרו את בריהי שהוא התודה, וחרח אפי וכו׳ ואמר ביום חהוא הלא כי אין אלוה בקרבי מצאוני חרעות האלה כי האמינו שעיקר הדת הוא לדעת בקרב לבו שהוא יהודי אבל בצאחו לחוץ אז אין מן הצודד להביר שהוא יהודי, במו שאומרים היום האנשים חחםשים מדי: היה יהודי •באהלד ואדם בצאחד, ולא יחיד. ניכר בחוץ אם אהה יהודי, לבז אמר ר׳ ואנכי תםתד אםחיר פני ביום חחוא על בל תרעח אשד עשו מבחוץ, ועחח שקרבו ימיד למוח, ויהושע בן נון יהיח המנתינ .את ישראל שחוא קטן ממד בבל דבר, והוא חלמידד ואם רוצים לנחול את הארץ חטובח ולשבת בת בשלום ובשלוה, כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וכוי, והיא חחיח

לכם למחסה ומג! מכל צרה וינו1.

והסימן הטוב אם התודח חביבת באמת על לבות הדונלים בה תראה בבהכנ׳ם: אם יכבדו את האנשים הלומדים את ד״תורה ואיש שקנה חכמה מכבדים אותו וישמעו לדבריו, אזי אוה הוא כי המקום הזד. הוא מקום תורה באמת, ויחבבו אח המקום ואת אנשי תודה הבאים שמה, אבל אם תראה בבהכנ׳ם שהפחוהים שבעם הם ימשלו שם, ומה שיאמרו מקיימים הכל את ודבריהם יוחד מדברי תורד. ומי שיוחד חצוף ועז פנים הוא מנהינ הדוד והכל נשמעיז לרבדיו, אז םימז הוא שהמקום ההוא חוא מקום אנשי בליעל ואיש חשוב ונכבד מחויב לברוח מתם ואינו רשאי לדוד עמהם אפילו אם יתנו לו אלפי אלפים רנדי זהב להיוה עמהם

בחבורה אחת.

לכן אמד לחם משח רבנו אתם נצבים היום כולכם לפני ד׳ אלחיבם, וניבר שאתם אנשים חשובים ושומרי התורה באמח ובלב שלם, והראיה: ראשיכם שבטיכם זקניכם טפכם ונשיכם וכו׳ שאהם מכבדים הראשים וחזקנים ואיש לפי ערכו תתנו לו כבוד, בודאי תבאנה עליכם ברכות רבות, אד על מי אמדתי את הקללות על אלה אשר אינם פה, ויש בלבם שורש פודה ראש ולענה, ויהיו מחלוקוח ביניהם והתודח לא תחשב בעיניהם, אז יבואו עליהם בל הצרות. ע׳כ באשר היום שבת תשובה וחוב חוא על כל אחד לעשות השבוז צרק על הפרט והכלל בי כל ישראל ערבי! זה לזה יירעהי היטב, כי בעירני אנשיה צדיקים ומכבדים אח

60 חחורה ולומדיה, וכל אחד מוסר נפשו עליה ויראה שבנו יהיה צמח ג׳כ כמותו וישמור אח מצוחיח וחוקיה, והכל על מקומו יבוא בשלום, וכל אחד מכבד טי שנדול ממנו בחורה, דק על חכלל לשמור מח שערב איש לחבירו, ומחויבים אנחנו לחשוב דרכנו ולשוב אל ד׳ ולראוח לחרים קח חחודח ולחזק אח חישיבוח כפי כחנו ועשרנו ובזכוח חחודח חושע יחודח וישראל ׳•ישכח לבטח וישמור אוחנו די, מכל צרח וינוז, בפרט בעח הזאח שחקב׳ת בעצמו אמד לנו בדה׳ש שהוא יום תדועח לנו ונראח אם איש שובב חיו עלו ערש חי ורופאים מפורסמים אומרים נואש לחייו ואיז להם שום הרופח וארוכה למחלחו אז חוא, חחולה, מםוכז נתל, ואנשי חביח בשמעם אח דבריחם בוכים ומחחננים לאביהם שבשמים שירחם עליהם וישלח צו רפואה שלמה מז השמים, בי הוא רופא נאמז, ואפילו חרב חדח מונחח על צואת אל ימנע עצמו מז חרחמים (ברבוח י) ואבינו שבשמים יחיש חוא אב הדחמז אמד בדח׳ש יום תרועה הוא לכם, ותתעה חיא לשוז שבד ורצוץ, במו דכחיב חרועם בשבט בחל (חחלים ב) בודאי אנו בםכנח נתלח ומחויב בל איש לעורר אח עצמו ולחעיר אח חבירו לחתם קולנו ולומר כולנו יחד השיבנו ד׳ אליך ונשובה וכו׳ ולחזק אח עמודי חחודה וחמצוח ולא נבוש לעשוח מח שמוטל עלינו ע׳פ הדיז בפרהסיא, ואיז חולקיז כבוד לרב במקום שיש חילול חשם, ולעשוח חשובה שלמה בלב ונפש ולהתפלל בכונה בלב ולא בפיו לבד, וניתז צדקה, ואז יקוים

בנו, וחשובה, וחפלח, וצדקח טעבירים אח רוע הנזרח ונזבח בלגו לנח׳ט אמז ואמז.

דרוש ביוכ׳פ שנת תרע׳ו בבהכנ׳ס דאנשי אונגארן

ה 01 הזה, תדוש הוא לנו יוחר מבל ימי השנח, כי חיום שבח ויוכ׳פ ביחד, ולא בכל שנה מזדמז כז, והיום הוא יום סליחח וכפרח לכפר אח כל עונוחינו שחטאנו ופשענו לפני ד׳ כל השנה, הנם עונוח שביז אדם לחברו אין יוכ׳פ מכפר עד שיפייס אוחו וימחול לו לפני מי שחטא ואשם, אף כל ישראל ערבים זה לזה, ומסחמא מחל איש איש לחברו, למעז לחשינ על שנח החדשה חחימה טובה. ומלפנים, בזמז המקדש, היה היום הזח לששוז ולשמחה לישראל. כדאיחא (בחעניח דף ל׳ ע׳ב) אמר דשב׳נ לא היו ימים טובים לישראל כחמשח עשר באב וכיום חכפודים שבחז בנוח ישראל יוצאוח וחולוח בכרמים, והשמחח חיחח מפני שחוא יום סליחה ומחילה, וחיום בולם •בוכים ושופכים דמעוח, וקשח מדוע עושח כלצ ישראל חיפור הנמרא המפורשח , שמחויבים היום לשמוח

בשמח ח רבח?

אולם אחדי החבוננוח היטב איז אנו יכולים לחתדמוח לדודו של זמז המקדש, כי בימים חהם יחנו הכל שחכחז חנחל בחפלחו אשד חחפלל בביח קדשי הקדשים ובתקדבנות אשר הקריב בודאי חיח מכפר על כל עונות של ישראל וערבח לד׳ מנחת יתודח וירושלים ומחל וסלח לחם על חכל, ולבז ששו ושמחו ביום חזח כי חרנישו בנפשם פתאום שנוי נמרץ צטובת בחקל מעל לבם משא חחטא חכבד מנשוא וכופרח חטאחם ונסצח צעונם, ואם חיו חטאיחם כשנים כשצנ הלבינו. ואם חאדימו כחוצע כצמר חיו, והיו צדיקים נמודים, כמו שצא טעמו טעם חטא מעוצם, ואחר חפצח הכהז הנדוצ חיחח השמחח במעונם באמח, כי ראו אח השנח מיד אחר יום הכפורים בכי טוב וכצ משאצוח צבם נמצאו צטובח, אבצ אנחנו דומים צהאיש שמביא המדרש רבה באיכה: מעשח באחר מנרוצי בבצ שתיח משיא

61

את בנו היחיד, זימן אצלו אורחים רבים, משאביו ושתו והטיבו את לבם, אפר לבנו עלה ותביא את התניות מן העליה, כיון שעלה הכישו נתש ומת; תמתין לו לירד ולא ירד, אמר אני עולה ורואה מה טיבו של בני, עלה ומצא שהכישו נחש ומת, המתיז עד שגמרו סעודת;, אמר להם: רבותי! לא לברך את בני ברכת התנים באתם, אלא כרכו עליו ברכת אבלים. באו והכניסו לקבר, אילו זכינו הייתם קורי; אלה מועדי די, עכשיו אנו קוריז אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי כהעלותנו על לבנו מה שעבר ותלך על עמנו בימים עברו, אז תתעטף ותשתוחה עלינו נפשנו, על פנעי תזמן שפגעו בנו יותר מבשנים עכרו גם כל העולם כלו מתאבלים על מכות תמות שתוכינו כי אלפים ורבבות נחתו במלתמת ורכים מתו ברעב ובצמא, וחיום אנחנו שופכים לפני ד׳ את שיתנו וצרות לבבנו ואיך לא נבכח בדמעות שליש על תצרת תנדולח ותמרת אשר חמר שדי לנו, ולבז נבקש

רתמים על לתבא, שיסור ממנו תמות והרעב, ויחי שלום בעולם.

ומציגו במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על נבי חמזבת או מלאכי שלום מר בכו ונפלו אז דמעותיהם על המאכלת ונפגם. ע׳כ נקוה כי מהדמעות ששופכים היום כל ישראל תפגם תרפו של מתימ שלא ישלוט בנו עוד וירף ידיו מאתנו ומאהינו ביוראפ העומדים בצרה גדולה, אשר המות ירתף על פניתם לתמיתם, כי מיום הורכן כהמ׳ק עד היום לא היתד! עוד צרה כזאת כישראל אשר כלל ישראל נתונים להפקר לשבי ולבזת וכל שונאי וצוררי ישראל יעשו כתם כרצונם ותפץ לבם, ולכן אנתנו שופכים היום צרותינו לפניו ומבקשים רחמים שלא יעזבנו ולא יטשנו, לתיות הפקר לכל, ויפדה אותנו ממהומת תמות וינהמנו מכל צרה וינון. ועוד משונה היום מלפנים בזה: איתא במשנת הראשונה כמסכת שבועות דף כ על שאר עבירות שבתורה וכוי שעיר המשתלה מכפר. ועתה בעו׳ה בנינו אשר ערכו לנו התורת כעת שניתנה לנו על ,הר סיני. תם מכפרים

את עונותינו.

ועל השמועות שאנתנו שומעים יום יום במכתבי העתים מתויבים אנו לקרוע ולספוד על עם ד׳ ועל בית ישראל כי נפלו בחרב וכמה אלפים ורכבות מתו ברעב. וטובים תללי תרכ מתללי רעב. ע׳ב אתי ורעי! קרעו לבבכם ואל בגדיכם, אם תפקתו את עיניכם להושיע את שארית הפליטה הנשארת כיוראפ אשר עיניהם צופיות ומתכות עלינו שנשלת לתם כסף ומזון לתחיות נפשותיהם ונפשות ילדיהם העטופים ברעב ומתנוללים בתוצות בעיירות אשר לא ידעו אבותיהם, מקודם המלחמה ועתה נלו מארצם, לעיירות של עכו׳ם אשר מאז מעולם אסור היה לאיש ישראל לדור שם, ונתקיימה כתם גזירת ונהנה תוקף• מי ינות, ומי יגוע, וכו׳ מתהלה גזת עליהם לנוע על מקום אהד הרהק אלפי פרסאות ממקומם הראשון, מקום מולדותיתם ומכורותיהם ושם יתמו לגוע ברעב ובהוםר כל והילדים הולכים שם בתוצות יהפים וערומים ואין להם כל משעז ומשענה אלא מה שאנו שולהים להם ובזכות המצוה שאגו עושים עם כמה אלפי ישראל יסיר ד׳ מעלינו את תמות ואת הגזרה תרעד. ונזכת כולנו לתתימה טובה ולראות כנתמת ציון וירושלים, במהרה בימינו ולראות בכהונת הכהן הגדול

ד פ ס ה

הנה אם יצא האיש כלילה וראה איר שיצאת אש מתלקהת מבית אחד וכל העיר שוקטה. כולם שוככים על מטותיהם וישינים, ואין מי שיעורר

62 אותם, והם בסכנה נחלה להשדר, הם ורכושם והונם בשלהבת אש. הדי מחויב הוא האיש שראה את האש לצעוק בקול נחל, למען יתעודרו אנשי הבית הישנים, ונם שיבואו אנשים מן חחוץ. לכבות את האש, ואולי יוכלו להציל דבר מהאש שלא יאבד, אבל אם בעצם היום תפרץ אש פתאום ואנשי הבית דואים זאח. ואנשים מחעיר חחאםפו לחציל מה שבכחם מהבית שלא יאבד כל! דבר, וחחעםקו לכבוח אח האש הגדולה אז אינו מוטל על שום אדם לצעוק בקול גדול, רק לראוח להציל מה שבכחו ולכבוח אח האש שלא ישא הרוח אח חאש למרחוק מפני

שדרכה של אש לילך ולהזיק.

P אם אחד מת ולא חיח מהאנשים הידועים בעיר, רק יחידי סגולה ידעו כי עשה צדקה עם אביונים ועניים בחשאי — על איש כזח מחויב חםפח לחדים אח קולו ולחודיע ברבים אח צרקחו ומעלהו למען ידעו איר לנהוג אחו וליתן לו כבוד חראוי לו כמו שמצינו בגמרא (ברכוח דר ו׳ ע׳ב) אגרא דהספרא דלויח, אולם אם כל בני חעיר לטקטנם ועד נחלם מרגישים אח חאבדת שאבדו אנשי חעיר, או העולם כולו, אז איו לו להספדו לזעוק עוד, כמו שאנו אומרים הודו לד׳ כי טוב, הודיעו בעמים עלילוחיו, כי חשי׳ח בקרב ישראל הוא מפורסם מה שעשה לגו בכל דוד ודור, ואיו אנו צדיכי! לפרוט את מעשיו, רק לחוחח ולחלל אוחו, אבל בנוים צריכים מקודם לספר אח מעשיו ועלילוחיו, ואח׳כ לתודות

לו על מח שעשת.

כמו כן הגאון הנעדר שהכל ידעו שחוא חיח עניו וצדיק וחכם נחל ורבים נהנו מצרקחו ומחכמחו כי יסד ישיבה גדולה וכמה אלפי בני ישראל למדו שם. והוא בחכמחו ראה והכין מדר לאלפי ישראל, ובדוב צדקחו שם לדדר פעמיו וקבץ ואסר כסר בעד נדחי ישראל היושבים בחור ירושלים על החורח וחעבודח, ומקיימים דברי חורח מדוב עניוח ודחקוח, ורבים שאלו אח חות דעתו חדחבה בדין ובהלכה למעשה, והוא השיב תשובות לכל חפוצוחוע ישראל, והוא היה איש הרוח לכל העדה אשד יצא לפגיחם ואשר בא לפני כאשד צוח ד׳ אל משח קח נא אח יחושע בן נון איש אשד דוח בו וכו׳, והוא רבד נפלא מאד, כי בראש הפרשה דאינו מח שעשח פינחס דבר נדול אשר אין לשער, כי חחזיק במעוז ביח ישראל כמאמר חכחוב ולא כליחי אח בני ישראל בקנאחו, וא׳כ הלא היח דאוי לכבד אוחו בעבור זה שיהיה הוא המנהיג אח ישראל, וזהו שבקש משה יפקד ד׳ אלהי הרוחות איש אשד רוח אלקים בו שיהיה סובל אח כל אחד ואחד, כמו שאמר המדרש אם רואח חרבה אוכלוסין של בני ישראל, אומר ברור חכם הרזים, כי כמו שאין פרצופיהן שוין זה לזח, כר אין דעוחיחם שוות זו לזו, אלא כל אחד ואחד ישי לו דעח בפני עצמו, בבקשה ממר מנה עליהם מנהינ שיהיח סובל דעחו של בל אדם, וזאח לא חמצא בפינחס, כי היה קנאי נחל, כמו שאמר הכחוב בקנאו אח קנאחי בחוכם, ואינו ראוי להיוח מנהינ על כל ישראל, כמו שמצינו אצל אליהו הנביא. בקנאו קנאח ד׳ אשר עכרו בריח ד׳ ועבדו ע׳ז ואח נביאי ד׳ הרגו (מלכים א׳ י׳ט) ולא ברוח ד׳ ואחר הרעש, לא ברעש ד׳, ואחד האש קול דממה ירקה וכו׳, וזאח חורח אוחנו כי המנהיג צריר להיוח סובל כל דעוח האדם ומנחנם ולרעוחם במקל נועם ולדבר עמהם במענה דר ולסבול כל אחד ואחד לפי •דעתו, לא ברוחJ באש וזח שאמר משח יפקוד אלסי הרוחות לכל בשד. שיתנהג עם כל j ^ ^ ^ j

JW»flחפנוח mn היה מוכשר לחיות מנחינ על כל עדח ישראל שחכל חיו חביבים לו. ועם כל חמפלגוה נהג במדח טובח ורבים חשיב מעוז. וחחיוב

63 על בל העולם לספרו במו שמצינו אצל שמואל הנביא (שמואל א׳ ב׳ח) וימת שמואל ויקבצו בל ישראל ויספרו לו, שהיה חביב אצל בל ישראל, וכולם יחד ובקול גדול ספרו אותו ולא היד. אחר צריך להרים את קולו ולעודד את לבבם לבבי ולמספר בי הבל היו מרגישים את ההעדר הגדול שקדה להם, כי הוא שפט את כל ימי חייו ותלך מרי שגח בשגח וםבב בית אל וחמצפה ובו׳, במו בז היה הצדיק הנעדר חזה, במה פעמים נםע לעיירות אחרות והורה לחם תדחי הטוב

ומדוע צריביז להרים קול ולהספיד אותו? הלא הדבר הידוע אינו צריך לפרסום?

כמו ששמעתי בקאוונא Sttr איש עשיר ונרכז שמת וצוה לפני מותו שלא להםפירו, ובעת שנשאו הארוז אל בית הקברות אז חדימו עניים ואביונים את קולם וצעקו אבי! אבי! למת עזבת אותנו? אתה תמיד עזרת לנו בבםו« ובעצה ובבל רבד שהיית יבול, ובל העולם ששמעו את הדברים האלו והקולות והבכיות, כבו גם הם עמהם, והוא עיקר ההספד שאין צריר להתעוררות מאתרים.

בי הבל מרגישין,

א! הפלא הזה יש לחפליא נם על חנביא (ירמיה ט) אשר אמר התבוגגו וקראו למקוננות ואל חחבמות שלחו ותבואנה, ותמהרנת ותנשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים, בי קול נחי נשמע מציון ובו׳ ופלא היא, אם קול נשמע מציון עוד בטרם באו המקוננות מה צורר היה להתבונן? ואיזה צורר למקוננות בעת שהבל ראו את המשבר וההודבז בי עזבו את תאר׳ז והשליכו משכנותיהם, ובמה צרות באו עליתם מהעת שתרב בית מקדשנו ותפארתנו בעת שהיה המקדש על מכונו, המזכה היה מזיה ומזין ומהבב ומכפר והזיל מפרשים

מזיה מנזרות ומבםר מעונות.

ועתה בעו׳ה אין לנו מקדש ואין לנו מזיה, ואין לנו מבפר, רק הבל נתונים בערבון, ואין יום אשר הגבאים מהזידין תמיר וגובין שלא מדעתו בעל כרהו של ארם, ואגו מתפללים תמיד ערב ובקר וצהרים על ירושלים עירנו ועל צמיהת קרן בית דור משיהגו, ומה לנו לקראות לההבמות ולמקוננות ולשאת קול בבי על דבר שהבל מרגישין ובוכים? בפרט בימים האלת אשר בית ישראל בצרה גדולה ור׳ ירחם עלינו בי השנים הם שנות היחם ומלהמה והרעב נבר מאד ביוראפ ואפילו בעד בסר לא ישיגו מה לאבול, דק הבל ינתן להם במרה ובמשקל מאת הממשלה, ופה אמעריקא ג׳ב היוקר גחל מאד ואגשי השם נתונים בצרה ביותר, בי הבמת התורה בזויה במדינתנו, ועיני הערה הגאוגים הצחקים נאספו בימים האלת, אשד ידעתי והכרתי אותם והיו נחלי ׳הדור: וער שעלתה ארובה למבתנו שמענו שבר על שבר בי בימים מועטים אשר אנכי יושב פה פיטטםבות יע׳א הםפרתי את הנאון ד׳ יצהק בלאזער הנקרא ר׳ יצהק מפע־ טערםבורנ אשר בצלו המרתי וישבתי ופריו מתוק להבי, בי תמיר היה מעודד אותנו בהידושיו בהלבת ובמוסר לישר דרבנו וללכת בדרר הישרה אשר דוה האלהים ואנשים נוהה הימנו/ והגאון הצדיק ר׳ יהיאל מיבל מנאווראראק אשר שם י לילות בימים ולמר בחחמדה רבה כל ימיו ושמו נתפרסם בעולם בהבוריו ״עתר חשלחן״ על ארבעה שלחן עדור, ועוד, ועוד, ובודאי בי מפני הרעד, נאספו חצדיקים, בי לא לבפר עלינו באו, כי אם לכפרת עוז ישראל מתו הצדיקים הלא די היה בצדיק אחד ולא ליטול מאתנו צדיקים הרבח, בי מצינו בנמרא (ברבות דר ם׳ב ע׳ב) ויאמר למלאר המשהית בעם רב איר אליעזר איל הקב׳ה למלאף טול רב שבהם שיש בו לחפרע מחם במח חובות, באותו שעח מוז אבישי בז צרויה ששקול כחבא של סנהדרין, דק בצדיק אחד בזח חיה די לפרוע חובות ישראל

64 ואיתא במדרש: קשר. םלוקז של צדיקים יותר מחורכז בהמ׳ק ומצ׳ח קללות. דאילו בקללות מה הוא אומר והפלא ד׳ מכתר ובחורבז המקדש כתיב ותרד פלאים, ואילו גבי מיתת תצדיקים כתיב (ישעיה ביט) יעז כי ננש העם הזח כפיו ושפתיו כבדוני ולכו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לבז הנני יוסף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה הכמת הכמיו ובינת נכוניו תסתתר, הרי נאמר כמיתת צדייןים שתי פליאות ונבי קללוח והורבז

כהמ׳ק לא נאמר כ׳א פליאת אהת.

והנה לדעת ולהכיז כאמת למת מיתת צדיקים המודה מהודכז כהמ׳ק ומצ׳ה קללות שבתוכהה, כי כהעדר כהמ׳ק בטלו כמה וכמה מצוות ומצה קללות בטלו התורה, כי מרוב צרות לא יכלו לישכ וללמוד, כי לימוד התורה כעי צלותא ודעת מיושבת, ואיש הלומד מתור הרהבה, אז תודתו צלולה וברורה, ובהעדר הצדיקים נטלו תרווייהו, תורה, ומצוות, התודה אשד למדו והרביצו כישראל והאירו עיני הנולה כהידושיהם והמצוות אשר למדו והזהירו לדור את תדרר אשר ילכו בה והמעשה אשר. יעשוז, כפרט בדור יתום בזמננו שעמודי התורה רופפים מאד וזקנים משער שבתו וכהורים מישיבתם, מהויכים אנו לכבות על האי שופרי דבלי כעםרא, על צדיקי נאוני עולם: לפנים כישראל למדו כישיבה, אהד בני עניים ואהד כני עשירים, קווינו שיזדה השמש, ובאו עור נאונים זה יוצא וזה נכנם, כי עד ששקעה שמשו של עלי זרה שמשו של שמואל

שיצאו מישיבות הלומדים שם הרכה נאונים מפורסמים.

אבל כזמז חזח איז ענבים כנםז ואיז חאנה כתאנה, ודרכי ציוז אבלות, ואי: איש שיחזיק אח חחודה, ונם כימים חאלח חסמיכיז לרה׳ש וחשכמנו כלנו יחד כחצוח חלילח או כאשמורח חבקר לאמר סליחות, זאם חיינו אנשי אמונח וישרים לא חיינו חולבים לבקש על נפשנו כחצות הלילה כננביס, כמו שדברחי ברחשי לדח׳ש, אר מפני שאנו יראים לבקש בעתו כבקר כי משח תכסח פנינו, שכל אחד ואחד יודע מה שחטא כשנה העברה ואיר ידים ראשו לנשח לחלות על השנח חכאה? ואוי נא לנו כי חטאנו. וניטלח עטרת ראשינו מעלינו כימים אלח שחשבנו שחנאוז חצדיק יחיד. לנו למליץ טוב בעדנו, ועחח הלר למנוחות ואותנו עזב לאנחוח, וכל אחד יחז אל לבו: אם כארזים נםלח שלהכח מה יעשו אזובי הקיר? וכל חעם ירנישו זאח, כי כזמז הזה החםרוז נתל עוד יוחד, ואל מי נםז לבקש בעדנו? והכל כוכים על האבדה שאבדה מאתנו וחםםד ישראל אין לחאר, ואין לנו להדים קול ולחםםידו כי כולם ירנישל

ההעדר נם כלי התעוררות. וחחםםד בחנם הוא.

רלן שראינו כי שלשה מיני בכיות יש כעולם (א) אם הודים עשירים משיאים את כנם למקום דחוק, כעת שתכן נוסע עם רעיתו לבית אכיח ולוקח ברכת הפרידה מהם, אז תרדנה עיניהם דמעות כמים, אם אמנם ידעו מראש שאחרי חנשואיז יםע כנם מהם למקום אהר עם דעיתו והם השתדלו בעצמן להשיאו לשם על תנאי זה, מפני שידעו מראש כי אז ייטב לו, בכ׳ז כעת פרידתו מהם יבכו, והכמה הוא אד ענין טבעי, שבעת שמשיאים את לבם שעוד מעט ובנס אהובם זה שנתנדל אצלם ונפשם קשורה בנפשו יםע עתה מהם יכבו: כי דק בעת הפרידה תרדנה עיניהם דמעה ואהרי כר ככל עת שיזכרו שהבז כא למטרתו ותכליתו ישישו וישמהו כ) שההורים כוכים אם בנם נוסע מהם למקום שהוששים שמא מכאובים דכים יבואו עליו לרנלי נסיעתו זאת, כי נוסע הוא באונס ובהכרח למקום שמכריחים אוחו, או שבורח מאיזח עלילה, והוא היה תמיד המפרנס את הוריו בכבוד נתל וחחורים מלוים אוחו אל מםילח הברזל,

65 אז לא לבד •צבעת ־פרירה יבכו;, כי גם את׳כ ככה עת ׳:!יזכרו את נדידתו וירגישו את העדרו ומוכרחים לבקש עזרה מאתרים, ישפכו נחלי דמעות. ג) אם ההוריכ בעצמם גרמו שהב; חיקר שלחם מוכרח לבדו־ מחם למקום אתר, והנה בעת הפרידה א•; הבדל בין הורי הב; הנוסע לאשרו, להורי הבן הנוסע לאסונו. או לתו־־ הב; שגרמו בעצמם שיסעו ויברהו מהם, אבל ההבדל הוא במשך הזמז שאתרי פרידתו מהם אם יוכלו להתנהם, על הבז הנוסע למהוז הפצו יבכו רק בעת הפריד־ ואה׳כ יתנהמו בזה שיודעים שהגיע למטרתו, אבל הנוסע לרגלי איזה אסו;, אז הם בוכים ביותר אה׳כ בעת שיזכרו הצרות של בנם הסובל

כמדי:־. אחרת וא•; מי שירחם עליו וינהמהו מצרתו.

גם עוד חייוק יש מי שנםע לרגלי אנסו של אחרים שגרמו לו, אז לא יבושו ההורים שלהם לבכות בקול על חאםון אשר קרת אותם, ואחדים מעוררים עליחב רחמים, וגם הם בעצמ; יקבלו תנהומין, כי מה יעשו נגד נזירת ד׳ וכל מה דעביד רחמנא לטב עביר, ויסמכו שבסוף תצא מזה טובה להם, ובאופן השני אם תם נדמו לבנם שיסע, הלא הם צריכים לההבא במחחרת מפני הבושה שהכל ישמהו עליהם ע׳ז, והרד בחוך הדר יבואו ויבכו ואין מקבלין שום חנהומיז ע׳ז, ותבן בעצמו ישמור השנאה בלבו עליהם, ובעח שיוכל להושיעם לא ירצה להזכיר את שמם על רוע מעשיהם, והם בעצמם יצטערו במדרגה גדולה שגרמו לבנם רעה גדולה ואי; נידם להושיע, כמו שאמר המקונן (איכה ב ייני) מה אעידך, מה אדמה יד הבת ירושלים וכו׳ כי דברי תנתומין יתלקו ג׳כ לשני מינים, יש מיני תנחומי; אשר אינם תנחומי; בעצמם, כי אם להפיג את הצער, כי אם קרה לפלוני שקדה לו, יקט; צערו עי׳ז, ויש תנחומי; בעצם כמו אם נשרף בית של אתר. אז יבוא רעהו לנחמו; בטה בר׳ והוא ימלא חסרונך, הלא ראינו כי איש פלוני נשרף ביתו וכל אשר לו והנה עתה בנה בית הרש עוד ביתר שאת, כי עזרו ד׳

וזהו תנחומי; בעצם.

וילת״ הכוונה מה אעידך כי לפלוני קרה ב;, ומה אדמה להפיג צערך ומה אשיב לך ואנחמך כי לא נוכל לנחם לאיש אשד לקח כספו והשליכו לנהר במזיד בי יוי~ לחשיב תנחומי; •טל חבל תנחמני, איש פלוני ד׳ לקח ודי חחזיד לו. אבל אנכי בעצמי גרמתי לו רעת חלא יויטב בשמים ישחק לי, ואחרי שאנחנו

גרמנו חורי; הבית מי ירפא לנו?

1 נ! אם הצדיקים מתו מפני •טבא עתם לעזוב את עולם חדמיו; ולבוא 2 להיטתעיטע למעלה בעולם המעיטה. אז לא בכינו יותר מתשיעור חננבל לנו בגמדא(מו׳ק כ׳ז ע׳ב) ואהרי שידענו בי מפני הרעה נאסף הצדיק ואנחנו גרמנו להמיתו כי לא לכפר עלינו נסתלק הצדיק, במו שהבאתי ראיה לעיל, אם לכפרה עוז ישראל הלא רי חיה בצדיק אתר ולא ליטול מאתנו צדיקים הרבה, בוראי יש לני לבכות בלי שיעור וגבול, הגם שהנפטר היה זקן גדול ונוכל לומד שמת בזמנו. בי שיעור שנותיו הקצוב לו מ; השמים היה ער עתה, ולא ימות צעיר ממנו בשנוהיו, אך אחרי שראינו שהצדיק והגאון אבד מן העולם ואי; איש שם על לב לתזק את התית והישיבות שבנו ואנשי הסר נאספו ולא יעשו מאומה. מוכרדים אנו לומד מפני הרעה נאסף הצדיק, כי חכמת התודה בזוית ועיני העדה נאספו מה לנו לעשות בדוד יתום כזה, ועתה ניטל ממנו גאון הגאונים וצדיק גדול המפורסם במעשיו איטר עשה בכל העולם בפרט בירושלים, והשך השמשי האדם הגדול הוא אור לעולם כמו השמש• והתלמידים בצאת• וירח לא יגיה אורו, י

66 הלומדים תורתו ה׳ נקראים בשב ירח. יעז כמו •שהירה מקבל האור ט; תשמש כ; התלטי־ים מקבלים תורתו. אבל עתח השד השמש בצאתו מ! העולם וירח לא יגיה

אורו כי לא ימצא כמוהו למלאות מקומו.

ועל זה מתויב כל ארם לבכות ולהתאבל •שנעדר מ; העולם תלמיד הכם נדול ישתית יתיר בעולם אי׳ש תאישכולות •שהכל בו. בפרס בעת הזאת םמוזי ליום הדי:, ישכל העולם היל ודערה יאהזוז מפני אימת יום תרה. ובנמרא (נטי: כיה ע׳ב) איתא •שלושת דברים אמר ר׳א ב! פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר •שודויפוה כרכום ועל חםפינח חמטורפת בים ועל חיוצא לידו; ׳שח: בחזקת קיימי;, אבל עיר •שבב׳טה כרכום ועל ספינה ׳שאבדת בים וחיוצא ליתרנ נותנים עליחז חומרי היים ותומרי מתים, ואנו •שנתקיימו בנו כל הדברים, הלא על דבר אחר יתנו עליו חומרי מתים בפרט על ׳של׳שח רברים ביחד בודאי יתנו עליו חומרי מתים, ובעת כזאת אבדנו מנהיגנו ואוי לה לספינה של ישראל שאבדה קברניטח (ביב צ׳א, אי), הוא היה גאון בתורה וצריק תמים במעשיו ותכם ומשכיל, הוא ידע איר לנחונ ולרבר עם כל תטפלנות ועתת תלד למנוחות ואותנו עזב לאנתות. ברור יתום בזת. ומי ידבר בארץ תחופש תזאת אשר בני עמנו חמצוינים שבישראל חיו כיענים במרבר (איכח אי) ותכל יודעים שתיענת שבמרבר טובת היא בטבעת. ולא העשה היזק לאיש, ומאכלה הוא רק אבנים קטנים ושברי זכוכית ומפני מה קורא הנביא אותה אכזר, רק עבור זה שימיתו הבנים שלהם בעת קטנותם, בעת שהבנים שלהם קטנים יתנו להם נ׳כ מאכל של אבנים ושברי זכוכית לאכול, והם •שלא הסכינו והורנלו עדיי! לאכילת נסת כזו ימותו כי יקרע הושט שלהם, ואח׳ב'יעמדו אצל בניהם המתים ויבכו בכי נדול בעת שהם בעצמם נדמו לזה שקרעו את םמניהם

ומה להם לבכות?

במו כ; תצריקים כישיסתלקו מ; תעולם, אשר מסרו נפשם לטעת פרי טוב על לבות בני ישראל, ואם אי; נריים אי; תישים. ואין איש לתזק את הישיבות והת׳ת שבנו מכבר ויצאו משם נדולי ישראל, רק שנמצא רבנים נאורים ותיקנו תית ״מסוכנים" אשר טוב להם שלא נבראו משנבראו, ועליהם יקונן ירמיה הנביא (איכה ד) איכה יועם זהב, ישנא תכתם תטוב וכוי ואבני קודש תשתפכנה בראש כל תוצות, וביה הרבה תכרות יש בעירנו, וכמה אלפי בני ישראל ילכו י־חוצוח בלי תורה ובלי דרך ארץ. ומצור, על כל אחד ואחר לתקן תת׳ת כפי חחינור שהית לנו מאבותינו ולחחזיק במרת הצדיקים והנאונים שהם יהיו לנו למליצים טובים ולאמר למלאד המשתית שבעם הרד מבני ישראל, ויתחילו ללמוד תודח כפי תמסורת מאבותינו, ובשעת תחפפר בוראי תבאנת תנשמות הטתורות לשמוע את ההספד: כמו שאמר רב לרב שמואל אחים בתםפדא רתתם קאימנא (שבת קנ׳נ ע׳א) נתבונן נא מעט מה לבקש מהם שהם יחיו שלוחי עמנו לרחם עלינו ולחצילנו טנזרות רעות, וכן הזהיר הנביא לקרוא את תמקוננות להרים קול ולאמר התבוננו את הצרות הבאות עלינו שלא בררך תטבע, מפני שעזבנו את תורתנו, ותיא שנרמת לנו ליטול מאתנו כמת נאונים וצדיקים, ובעת שרוחות סוערים ואניתנו חושבת להישבר, וגלי תים יתשבו לטבוע אותנו ואנתנו יושבי; ואינם עושי; מאומת, לכן נתזק אי-ש את תכירו. ונפקת את עינינו הישנים בעוד שאש תתבערה בוערת בעולם ומצות על כל אתר מישראל לכבותת. ובזכות התורה יהיה בלע

תטות לנצח ומתה דטעה מעל בל פנים אמן ואמן.

67 השפר על אשה צנועה שנפטרת אחד יוכ׳פ

הלא עא פי הד־; אסור אנו האמה היום הספד מפני ׳שהוא יוים. ובימים האלה אי; מספידי;. אד אני אחשוב שהאשה הזאת איננה צריכה אהםפד. מפני ״.•הבא יודעי! ומכירי; את מעינויה המוכים. והדבר המפורסם אינם צריכיז אהודיע. במו שמצינו אצה מרים הנביאה שמתת עשרת ימים בנים! כתיב ותמת שם מרים ותקבר שם והא היה מים אעדה (במדבר כי) ופאא היא. מדוע אא הספידו אוהה האא היא מפורסמת היתה אצדקניות כמו שהעיד עאיה תכתוב (שמות א׳ ותירא; המילדוח את האאהים ולא עשו כאשר דבר אליה! מאד מצרים ותהיי; את היאדים, ואחת מהן היתד. מרים, ונם מ! הנביאות הראשונות תיתה. כמו דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את החוד בירת (שמות מיו) ודרשו תזיל. כשהיתח אהוד, אהרן קודם שנולד משה אמרה עהידה אמי שהלד ב; שמושיע אה ישראל (סוטה י׳ב) ולבסוף שמהר, אא אמרו עאיה הספד ומיד נהקברה שם ועל צנועה כמרים מוהר היה להספידה אפילו ביוים, ואהרן ומשה היו צדיכיז להספידה, אד ההורה העידה שמדים איננה צריכה להספד מפני שהכל היו מרנישין מיד שמחה, כי בזכוהה היה מים לעדה, ומיד שמהה פסקו המים מתבאר ולא היו מים לעדה, כי בל דארבעים שנה שהיו ישראל במרבד לא פסקה הבאר של מים בזכוה מדים (תענית

טי) וכולם הרנישו מיד שמתה מדים ולא היו צריכים עוד להספידה.

וזאת אוכל להניד נם על אשה זו שנפטרה היום שהכל בעיר מהללים ומשבתים אה מעשיה, ״שכפה פרשה לעני וידיה שלהה לאביון" והמיר היהה ברכה מרובת בעיסתה, מי שבקש לאכול מיד נתנת בלב שמת וטוב לב ולא אמרה שלא הכינה עבורם, ותמיד היו עניים מצוים בכיתת, ומי שנכנס רעב יצא כשהוא שבע. ותתלוכות ביתה היו על פי דרכי התורה, כי בעלה שמע לדבריה ולא הפיר אה מעשיה וזכה נם הוא לשם טוב. ועליו אוכל לומד במו שמצינו בפסוק (במדבר י׳ר) ועכדי כלב עקב היתה דוח אחרה עמו וימלא אחדי וכוי, שלפי ההשקפה דראשונח לא חיח חסד כלום להבנת חמקרא אם חיח אומר עקב חיח רוח אחר עמו, בלשון זכר. לכ; נראח לי, כי בכוונח מיותרת לא נאמר כאז ועבדי כלב חיח רוח

אחר בלשון זכר.

הנה חמרנלים חטאו והוציאו רבה על הארץ ועל יושביה, מפני שלא בטחו בחשנחת חשם, ולא חאמינו כי הוא בישועחו ישפיע לחם כח ועצמח להכרית אה יושביה, אד כי המה נבורים והזקים ונבוהים, רק יהושע בז נו; וכלב ב: יפונה אמרו אל היראו וכו׳ והנה יהושע בז נוז היה משרה משה וצדקת רבו ונם ברכהו אשר ברך אוהו ר׳ יושיעך מעצה המרנלים, הם שעמדו לו שלא היה ניסת מדבריו ועמד בנסיונו, אבל כלב בז יפונה תלך ונשתטה על קברי אבוה ותתפלל שם שתנז זכותם עליו שלא יחיח ניסת מחבריו להיות בעצתם, מזה נשמע כי נם בלבבו השתערו רנשי חפחד וחאימת בראותו אנשי חגכודים, לכ; תתפלל על קברי תאבות שינינו עליו, ועי; במסכת םוטת י׳ב כי תצדקניות מרים אחוה אהרן ומשה היהה אשהו של כלב בן יפונה. ועל תפסוק וילד איש מבית לוי ויקח אה בה לוי (שמוח בי) איר יהודה שהלך עמרם בעצה בהו. עמרם גדול חדור היה. כיו! שגזר פרעה על הזכרים עמד וגירש אה אשחו. אמרה לו בהו. נזירחך קשה יוהר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים. ואהה גדרה על הזכרים ועל הנקבוח וכוי, עמד והחזיר אה אשחו. מזה יש הוכחה וראיה ברורה כי מדר, הבטחון בהשם היחה צרורה וקשורה חמיד בנפשו. ונוסד ע׳ז כי כאשר הילד משה היה כ; שליטה חדשים ולא יכלה עוד אמו להצפינו, וחשם אוחו בסוד על

68 ••;פת תיאור, נם אז יא אמרה מרים נואש, כמו שנאמר ותתצב אחותו מרחוק ידעה מה יעשה יו, כי חסותה על חסרו של תשי׳ת תיתח חזקת מאד וידעה בטח כי ברוב רהמיו ישאה מהרה את עזרתו וישועתו, ונם הוצק ה! בפיה אפי הבטחוז

שתיתח בה כי התזיר עמרם את יוכבד מיד. ומעתה קרוב הדבר אשמוע כי בטרם שהאר כאב בן יפונה עם תמרנאים אתור את האר•; הזהירה אותו אשתו מרים בדברים יורדים חררי אב. שאא יהיה היו פוםה עא שתי הסעיפים. אאא יתחזק באמונתו ויבטח בישועתו. כי ד׳ ינחיא יבני ישראל את האדיו אשד הבטיח אהם, וכזה יובן עא נכו! אשו! תכתוב: ועברי ביב עקב היתה רות אהרת עמו, ורמז בזת עא אשתו. כי היא בנועם אמריה תדאיסת בקרבו אש האמונה והבטתו; בישועת די, והיא הזהירה אותו שלא יטה אז! אסוא הדוברים עתק אתוציא רבת עא תארץ, ויע! כי שמע כאב בקוא אשתו תצדקת, אכ!

זכה אבא אי האר•; וזרעו יורישנה.

'-^1 כ! האשה תזאת היא העירת את אבב בעאה ובניה שיאכו בדרך הטוב אשר רוה המקום והבריות נותה הימנו, וזכתה אשבעה בנים טובים וחנכה אותם עא מבוע מים תיים ברת ישראא ותורתו ותשריש כאבם אהבת תתורה ואהבת האאום ימע! כי יגדלו ויתיו אאנשים אא יסורו מז תדרך תטוב אשר םאאו להם, ובא רואיהם יכירום ויאמרו כי תם זרע ברזי די. ומרותיה תטובות תהיינה תמיר בלבם ארתם על עניים ואביונים ואקבא את כא ארם בסבר פנים

יפות, ותהי נפשה צרורה בצרור התיים ויהא בלע המות אנצת אמ! ואמן.

הספד על ספרי תורה וש׳ס בבלי ופוססים שנשרפו פ׳ וישלח תדע׳ז

הבל אספו ובאו איתן כבור האתרו! אתורה שבכתב ותורת שבע׳פ שנשרפו כמת ספרי תורוה וש׳ס בבלי ופוסקים ושאר ספרים יקרים. והיום מוליכי! אותם על בית הקברות לגנזן ביז סברי צדיקים, וכל התברת פועלי צדק אנשי אוגגאר; קבלו עליהם צום להתענות היום. שאף עפ׳י הדין אם תתםר אות אתת מספרי תתורה אסור להשהותו יותר משלושים יום (כתובות י׳ט ע׳ב) ספר שאינו טונת אר׳א ער שלשים יום מותר להשהותו מכאז ואילד אסור לתשתותו משום שנאמר אל תשב! באהלד עולה, משמע ראי! לו קדושת ספר אם הסרה אות אתת בפרט אם חסרות כמה יריעות שגשרפו בודאי אי! להם קרושה, ומה לגו תיום לתתענות ולבכות?

אל הריו הוא אם ההסרו; היה מפני אוגם כמו שרפה או סבה אהדת ר׳ל, או יש להם קרושה הראשונה, כמו שאמרו (במסכת בבא בהרא י׳ר) שברי לותות מונהים בארו; כמו הלותות הטובים מפני שנשברו עפ׳י אונם, או נשארו בקדושת;, אד הכיור שאנו נותנים להם היום, הוא שונה מאד מהכבוד שניתז לתם בעת שהיו מונתים בארון כשאמות מקושטים במטפתות טובים וע׳ז חיים שלהם עשוים מכסף טהור והכא מנשקים אותם ומברכים ברכה אשר בתר בנו מכי העמים וכו׳ בשמהה רבה ומפזרים נדבות כסף בעד כא החברות ומעשי חצדסה הנמצאים בעיר. ועתר. כואם בוכים ומתאבאים עא הם׳ת שנשרפו והנותר מהם שחור ומעוטף במטפתות שלהם ואימה נחלת נופלח על מאם אראות זאת והכל חושבים עא מה עשה ד׳ ככה, והכבוד שנותנים להם נחל הוא מאד כמו שמצינו בגמרא (ברכות רף כ׳ח ע׳ב) אצא ר׳ יוחנז בז זכאי שנכנסו תאמיריו ומצאו שהוא בוכח, אמרו לו תלמידיו נר ישראל, עמוד חימיני, פטיש החוק וכו׳ למת אתה

69

בוכה וכו׳ פשע־ 3טירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה. והכינו בםא לחזקיהר מלר יתורה, פיר׳ט׳י שבא אלי ללותני, עכ׳ל, והלא בחייו לא ידענו אם זכה לראות הזקיתו המלך שהיה גדול תדור בדורותיו אך לאתר פטירתו של ר׳י ב! זכאי שתסיר ממנו תתומר זבת שיבואו לביתו וגם לילך ללותו עד הסבר מפני שהלך במתח יו של הזסיהו, כי הרביץ תורה ברבים והעמיד תלמידים רבים בישראל כמו הזסיהו המלך שהית מרביץ תורה בישראל ונעץ הרב בבהמ׳ד ואמר כל מי שאינו עוסק

בחורה ידקר בחרב (סנהדרין צ׳ב ע׳ב) והכל למדו תורה.

ועתה כאשר אנו מקברים אח הנשאר מסיח שנשרפו בודאי יבואו משה רבנו עם כל צדיקי עולם ללוותם, כי כמת שנים קראנו בס׳ת, וסימנו אח הכתוב בהם כפי כתנו. וכל תמודיד דמעות ע׳ז בודאי הקב׳ה םופרז ומנית! בבית גנזיו. וגם צריכים הבל לתתבונן דברי חנמרא (שבח י׳ר) אר׳י תאותז ם׳ת ערום נקבר ערום וכוי, וכל אהד מתויב ייתן לפי כתו להתחדש ולסנות ם׳ת אתרים וספרים אחרים כי בזמננו מצוח בספרים אחרים כמו ס׳ח ולא יהיה הבהכנ׳ס ערום בלי

ספרים.

וראית, בווארשא אצל עשיר מפורסם לשם ולחהלה על נדבח לבו ויראחו אח אלקים באמת, שלא תית לו בנים ולעח זסנחו ברך ד׳ אוחו עם׳ בן טוב ועילוי גדול, והית מחנך אותו בתורת ובתכמת ובמדות טובוח ויחי חיום ויהלה הבז היקר במתלת מסוכנת וכל הרופאים תחלים שבעולם אמרו גואש לתייו, ומנהג היה אצל העשיר אבי תבן לתלביש אותו בגדים טובים על כל תג ותג, ובאותו היום פזרו הון רב על צדקוח, וכאשר הגיע היו׳ט ולבל ירגיש הבן שהוא הולה מסוכן אם לא יעשו לו בגדים הרשים, הלבישוהו ביו׳ט אח מלבושיו והוריו הלכו בחדר אחר ובכו לפני ד׳ שחוא ישלח עזרחו שיהיו צריכים על יויט אהר גיכ

בנדים,_ _כ; אנחנו מבסשים לסנוח ם׳ח אחדים ונזכה ללמוד אוחם בהרחבה.

הספד על אדם בעת לוית ספרי התורה

< פי חגמרא נראח לי לומר שאסור לעשוח חיום חםפד על שום ארם בעולם כי כל העולם נאספו ליחן כבוד לחודה, ואיך אנו מניחים אח כבודם ומםפידין אח האדם כמו שמצינו(קדושין מ׳נ ע׳א) הרי לך כחרב בני עמון יוכו׳ אך אוריה החחי אין אחה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכוח היה שקראו ארון ליואב בפני המלך, ואיך אנו מםפידין אח האדם בעח שעלינו החיוב ליחן כבוד לחודה ששברי לוחוח'

באונם גיר קרושה הראשונה עליהם 2

אל במם׳ כחובוח ק׳ג בעח שנפטר דבינו חסדוש בה קלא יצאה ואמרה כל רהוה באשכבחית דרבי, מזומן לחיי עולם הבא, וקשה לומר כי כל מי שהלך אחד מטחו יזכה לזאח, הלא גם כמה אגשים עכו׳ם הלכו אחר מטחו משום שהוא היה עשיר ומסחמא נם אנשים שאינם מהוננים הלכו ללווחו, אך מוכרחים אנו לומד כי ההסבר דנמרא הוא מי שנפטר וזכר. לתקבד ביום שנפטר רבנו הקדוש, זכתה נשמחו לעלוח למעלה לראוח פני תשכינת בזכותו של רבי כי נפתתו אז יכל שערי תרחמים ותחםד. וזת תאיש שמת וזכה שתתא תלויחו ביחד עם חלמת ם׳ח ודאי

תזבת נשמתו לעלות למעלת.

ומצינו כי בשעח שמשח רבנו תית מושלך ביאור ותרד בת פרעת וכו׳ ותםתת ותראתו את הילד והנה נער בוכה ותתמול עליו. וכו׳ ותביאהו אל ביתה וכו׳ ואנו נוכל לעשות ק׳ו מבת פרעה בעת שראתה נער בוכה כתיב ותתמול עליו

70 ואנחנו בני אברהם רתמנים בני רחמנים בראותנו ששח מרים סטנים בוכים עצ אביהם הצעיר שעזבם צאנתות ותוא בתצי ימיו תצר צמנוחוח וצא זבה צנדצם וצהנכם צהיוח צאנשים ישרים, והם נשארו בצי מחיה ומזון איך צא נרחם עציהם לראוח כי ישינו המיכה הנונה בפי בבורם ומשפההם הרמה, וזהו כיבוד ההורה לשמור וצעשוה וצקיים מה שכהוב בה: עשיהי ככצ אשר צויהני (דברים כיו) ריחום וצאצמנה נההי וצא שכההי, וצבםוך כתיב . תשסיפה ממעון סדשך מז השמים וברך אה עמך ישראל, ובכצ מסום שנאמר השסיםה־צרעה הוץ מזה כי בזכוה

הצדקה שאנו מרהמים עצ יהום ואצמנה יהיה הכצ צטובה.

י בעה שהמה מוטצ לפנינו נראה מה צעשוה עם היהומים בי עציכם מומצ ב ל " צחנבם וצנדצם וצצמדם הורה בי אביהם היה הבר כמה שנים בבהכנ׳ס ׳:•לכם ואהם הנכם אנשים טובים ימרח חרחמנוה הסנן המיר בצבביכם ובודאי תראו שצא יהסר צהם מאומה ויהא בצע המוח צנצח ומחה ר׳ דמעה מעצ כצ

פנים אמן ואמן.

תשובה להרב הגאון ר׳ זכריה יוםה ראזענפעלד מסט. לואיס

ר ד ו ב ר א ו ו י ץ בתיותו רך בשנים פיתו אותו ונשא בתוצר. י ע י ים מ א

אשר יותר משנה אתת סודם החהונד. היחד! עתים חצומה ועתים שוטר. ונתהזקה ב; במה ובמה פעמים, והוא בתיותו אז צעיר צימים תאמין צדברי מבטיהים שהבטיתו צו שאתר שתנשא צאיש תתזור צבריאתה, ותתא דעתת שצמה והיא עשתה מעשה שטות אז בעה הההונה, ואהר החהונה צא הועיצו צה כצ הרפואות, ולפי שאיז ארם דר עם נהש בכפיפה אתת נרד ממסומו צמדינה זו. וזה כמה שנים, והיא שם במאז בן עתה, ורעת הנאון ר׳ זכריה יוםך תיתה שצא צנרשה וצשצות צה נ׳פ, מפני כי מצבר מה שנהצקו הפוסקים בעתים שוטה ועתים חלומה שהוהזקה בן שצש פעמים, ועבר וגירשה אס היא מנורשת בדיעבד, ועייז

שו׳ת נוב׳י ם׳ קם׳ב.ו י ה י ם ו ו ק והנה בנירו; ריר; שהבעצ הוא ב ר י ה ו ק מ הגרושיז בהברת עיי שציה איבא בזה תרתי צריעותא, הדא, יש מקום לומר רבי איבא מיד בעתים שוטה ועתים הצומה אם עבר וגירש מגורשת, זהו דוקא בגירש בעצמו, אבצ צא בגירש עיי שצית, משום ריש צומר צרעת האומרים דבעבר וגירש מגורשת א׳כ מה בה ביד יפה ומה הועיצו בתקגתם, וע׳כ יש צומו־ דהתקנה היא צעגין שיהא תבעצ גקרא עברייז שעבר אתקגתא דרבגן, ואס נתפוס סברא זו, הרי השצית הוא שציה צדבר עבירה דרבנן, והמבי׳ט בשו׳ת היא ס׳ קיא פוסק ראיז שציחוח צדבר עבירת אםיצו שהוא דדבנז, ושנית, ראך אם בשעת נתינת הגט ידקדקו שיגרשה השציח, רוקא בעח חצומוחה, אבצ בשעח כחיבח הגט אי אפשר צירע דעתה אז ויוכצ צהיות שיהא נכתב הנט בעת שטותה. מכצ הטענות האצו רוצה צפםוק שצא צהתיר עיי הגרושיז רק צהתיר צהבעצ את החדר׳נ

דבי נשים עיי מאה רבנים עכ׳צ.

הה אשר השבהי צו: אדוה החשש שירא כת׳ד מפני שו׳ת נו׳ב ם׳ קפ׳ב כי אם הוחזקה שצש פעמים בעחים חוצה ועהים שוטה אינה מנורשה אצא בדיעבד, הצא הט׳ז באה׳ע ס׳ קי׳ט כחב, בזמננו שיש חרם דר׳נ שצא צישא כ׳ נשים נמצא שהוא יהי מעונן כצ ימיו איז צנו צנדור בעדו ויוכצ צנדשה בעח חצומוחה, משמע מרבדיו, שאפיצו הוחזקה שצש פעמים איז כאז עבירה צכחהיצת בזמן חזה'נ ׳ ר ד ח y ד D ליחז צח נ׳פ בעחים חצומה עיי׳ש, ובפרט צדברי הרדב׳ז ה׳ב ס׳ תע^׳ך קוצא מאיסורא דרבגז, וגם כמח נדוצ׳ האחרונים מסכימים צדבריו, ואי; כאז צומו־

71 הבנ-א של אי; שליד, לדבר עבירה, ומותר השליח דית; יה ג׳פ נעה חיומותה. ואי; יחוש נ כ מפני טעמו תשני, שמא בעת כתיבת הגט היא שוטה גמורה, והמל׳מ בפי• מה׳נ מביא שאלה בעני; זה ומסתפק, לפי שנכתב הנט בשעה שלא היתה

ראויה לגירושי; (יבמות ניב ע׳א).

ולפעמי אי; דמיו; כלל לשאלת המל׳מ. דהתם היתה שוטה ידועה וצוהיהבעל לסופד שיכתב לה גט כדי; כשתשתפה, ולערים שיחתמו ויתנו לה ויהיו חכ שלוחי; לכתוב הגט ולתתו לה וכו׳ אז שייר לומר דבל מידי דלא מצי עביר לא מצי משוי שליה, אבל על כתיבת הגט בעתים חלים ועתים שוטה מביא הגר׳א בם׳ קיים בשם הראבי׳ה אפילו בעת שטותת מותר, ועוד הגט בידה בעת חלומה הוי גט, משמע מדבריו שאי; השיט על כתיבת הגט אפילו לשוטה גמורה רק עלי בקבלתה תחיה חלומה, וכן פסק הרמב׳ם בהלכות גירושין הלכה כ׳ג 1ז׳ל; אם נשתטית אינו מוציא עד שתבריא, ודבר זה תקנת תכמים הוא כדי שלא תהא הפקד לפרוצי;. שדרי איגד. יכולה לשמור עצמה וכוי, ואם גידפה הרי זו מנורשת ומוציאת מביתו ואיגו חייב לתזור ולהטפל בה עב׳ל, משמע מדבריו שהיא מגורשת אם יכולה ליטמור את הגט אפילו בעת שטותה בדיעבד, ופשיטא שאין לנו להוש אם בעת קבלת הגט תיתה חלומה אולי היתד, בעת כתיבת תגט לא בדעת

'"למד.

' משמע מגמרא (יבמות קי׳נ ע׳ב) איר יצחק דבר תורה שוטר. מנורשת, מירי ־ י דהוה אפקחת בעל כדחח, ומר, טעם אמרו אינח מנורשת שלא ינחנו בח מנהג הפקר עיי׳ש, משמע מדבריו שמותר לכתחילה לכתוב לת גיפ בעת שטותה רי שיודעת לשמור את ניטה ואינה יודעת לשמור עצמה רבד תורת מתנדשת וכו׳ רק מדרבנן אסרו לית; לה נ׳פ, ועל הנתינה קפדו שלא יהיו בנות ישראל הפקר,

אבל על הכתיבה ליכא שום טעם איסור שאינם רשאים לכתוב אז.

,האש!־! הזאת שחבעל רוצת לשלוח נ׳פ מאמעריקא יודעת לשמור את הגט ואיננה, משוגעת גמורה כי אם חיתה משונעת ממש לא היד, נושא אותח, ומח חשש •טי כת׳ר מליטלוה לה נ׳פ עיי שליה להולכה כמנהג שפםקו חאחרונים ע׳י שני •טייחים שליח אחר •טמוםר לו הבעל הנ׳פ לידו והוא יעשה שלית אחר במקומו בעיר שהיא שם וחו־ז מרירי שכתבתי, הנה כפי כתיבת כת׳ר בעת התתונה לא היתד, דעתה שלמה, והיא עשתה מעשת שטות, דק מפני שהוא היה עוד צעיר לימים חאמי; לדברי המבטית שאחד תנשואין תחזיר לבריאותה, הלא עיקר הקדושיז אינכ קדושי: ודאי! ואי! תופסי; בת כלל (יבמות קי׳ב ע׳ב) שוטח לא תקנו ליד, דבנז נישואין, וכ; מביא חמחבר באח׳ע םימ; מ׳ר םעיף ב׳: שוטח ושוטית אי; לחם

קדושין לא מדברי תודח ולא מרבדי סופרים.

ב מדברי חתום׳ דיר, דאי; וכו׳ וזיל מיחו תיכא שנשאת לו כבר תקנו רבנן שאינת צ י מתנרשת כיו; שאינח יודעת לשמור עצמח, משמע אם ימצא אדם וישא שוטה יש לה כל הדינים הידועים, ולכאורה דבריהם צדיכי; הבנה מה טעמא רלא תקנו נשואי: לשוטה, ה״ל לתקן שאם ימצא ארם בעולם וישא אותה יהיו נשואיח נשואי;, ושוב אח׳כ אינו יכול לנדשה מפני התקנה. ואין לומר ער השתא מאן נטרה, כיון שנזדקק לה על כדחה מחויב בשמירתה וזה דומה קצת ימ׳ש (בב׳מ ל׳ ע׳ב) הכישה במקל חייב להחזירה, וה׳נ ת׳ל לתקן נשואי; ואם משום דלא מצי לקיומא תקנת חכמים שלא יכול לסבול ע׳כ ישא ויסבול ולא מציר ־ ב , ד 3 S לגרשה מפני שירע מראש שהיא אינה בדעה צלולה וסביר וקבל על ברחת צריכיו לומר דלא רצו תכמים לתקן זח לנופו לדור עם נחש משום שמירה. וזהו פי התוס׳ מ׳מ אם נשאת כבר בפקחיותח ונשתטית דנםתחפח שדחו ד י -

72 יא חשו הנמים יצרה הבעל, ועיכ ירוד עמה וישמרנה משום תקנה דירה אפילו יכולת לשמור את ניטה ואינה יכולה לשמור את עצמה אינה מתגרשת, וכל ספל,

שיכולים לומר אולי הסחשי; מעיסת צא חלו אזי תוצי; הכצ צרעת המסיל.

5 שכת׳ר חושש אולי בעת קבלה הסרושין תיתת בימי תצומותה, מ׳מ מיר• שפקא ! א צא נפיק, רהא מי שהיא עתים חלומה ועתים שוטה כצ זמן שצא בדקו אוהה עפ׳י הבדיקוה האמורים בשים תיא בתשש ספק שוטה צכ׳ע, ואף אם נבדקה ניב הרבה פוסקים םבירי צהו, ראם אין צה עה קבועה צא מהני בדיקה, ובנית: ריח עשתה מעשת שטות בעת ההחונה, ע׳כ הוי ספק בעיקר הקתשין ואין צה חזסת א׳א ויש לח ספק םפיקא, אולי בעת סבצת חקדושי: תיתה שוטה ואף את׳צ אולי בעת קבצת חקתשי; תיתת תלומת, אוצי נם בעת כתיבת חנט וקבצתח תיתת ניב תאומה, ואי משום שאי! הםפס מתתפך, שמא בשעת קבצת תקדושיז היתה הצומת ובשעת כתיבת וסבצת הנט היהה שוטה, הצא מבואר בשיר יוריד כ׳ קי• היכי צריכין סיס מתהפר דוקא שיש ספק אם היה מכשרה או מוראי טרפה, אבא אס הוא מספק טרפה אי! אנו צריכים צכצצ זה, והבא הוא ספק אוצי שוטה מעיקרא היא ואי: הסדושי! הצי! מעואם, ואי! שייך סביר וסבא כמו שדברנו, כי אי: ארם מחפיים במומי! הללו ואין אהוש לטובה האשה להצילה שאא ההא הפסד לזנוה, לכן מהמירים שלא יהא נט עיי שליה טוב אא יובא אומר כן, מאיזה טעם נהמיר על הבעל שלא לגרשה. הלא יכול לומר עשיהי לה טובה במה שנשאהי אותה והצלתי אותה מן הפסד על ימים אהרים, ואמו בשביל הטובה שעשה לה תגמול עליו רעת לענן אותו לעולם, ועור מאן נטרת לת עד תשתא? הלא הבעל הוא באמעריסא, והיא ביוראפ, ותיא בבית אבית, ורית פסק (יבמות קי׳נ ע׳ב

בתום' דיה יצהה) אם יש לה אב הוא משמרה, ע׳ב לפעג׳ד.

1לפי דברי תט׳ז קייט שכתב בפירוש דהיכא דלא הוו עתים שווים יכול לגרשה בזמ! הזה, אפילו הוהזסה שלש פעמים כן, ואף דנימא דלא ברורה לנו תנא אם הלכה כדברי הט׳ז, מ׳מ מידי ספק לא נפקא, וא׳כ יש בנירו! דיר! שני ספיקות לההירא, ספק אהד שמא אי; השש קדושי! כלל, ואה׳ל דמקודשה כי היו הקדושי! בעת הלומה, אכתי ספק שמא הלכה כדברי הט׳ז שמותרת לקבל נ׳פ בעת הלומוהה ואף שלא נודעו שני הספיקות ביהד, מ׳מ הא במילתא דרבנ! אף רנורע םפס אהד מקודם ניב דייני! ם׳ם להיתדא, וכמש׳כ חש׳ך ביוד׳ד ם׳ ס׳י בכללי הם׳ם ובאה׳ע ם׳ ב׳ בביש סיס י׳ד, ואך להפוםקים כשהניע הגט לידה בעת הלומהח אינה מהנרשה אם קבלה הגט בעה שטוהה, מפני שדומים לטול ניטך מעל גבי קרקע, שהכמים אסרו לכההילה ליה! לה נט בעה שטוהה לבז בעה חלומה צריכין ליטול ממגה את הגט שגת! לה בעת שטותה וליה! לה בידה, אבל על כתיבת הגט בעה שהיא יכולה לשמור אה ניטה מגורשת בוראי אם סבלה בעת הלומה.

ל לפי רעתי טוב לשלוה הג׳פ על ידי שלית וליתז לה כתובה בפי ראות עיגי לכ ההכמים שם ולהתזיר לה הכסף שסבל מאביה נד! בעת התתונת, מפני שאביה צריך לשמור אותת ולרפאותה, וזה טוב יותר מלתתיר את הבעל עיי מאת רבנים, ולא ית! לה מאומה, ותמקום רתוס ותשאד עגונה כל ימיה אפילו אם תתזור לבריאותת, אז לא ישלת לת נ׳פ ולא יסמוך על כתיבתו שית! לה בסך אם תתזור

לדעת צלולת, בפרט שתיא ואבית מרוצים לסבל את הגט.

ב ס א צ י : רב רפת פיטטםבורנ, פא. א ו ז ה י ל מאה ידידו א

לפנים רב ואביר מדאמבראוויץ ביורא•

73

א ושבתה הארץ ׳ ת ב׳. ע : ה . ״ ה ; כ

י חייא בר זרנוקי וריש ב; יהוצדק הוו קאזיי לעבר •צנח בעםיא, פגע נהז רב ריש לקיש איטפיל בהדייהו וכו׳ חזייה לההוא גברא דקא כריב אביר דהו כה; ותורש, אמרו לו יכיל יומר אגיםטון אני בתוכו פירש׳י שכיר וקרקע שי כותי היא, וקשה לי, הלא בגמרא ניטי; דף מיז ע׳א פליני רבה ור׳א, רבת סבר אע׳פ שאי! קני; לכותי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, אבל יש קני; לכות• באיי לתפור בה בורות שיתי; ומערות, וד׳א סבר אע׳פ שיש קני; לכותי באיי להפקיע מידי מעשר, אבל אי! קני! לכותי באיי לתפור יה בורות שיתיז ומערות, ומפרש בגמרא במאי קטיפלגי, מר סבר דננך ולא דג; כותי, ומים דינונד ולא דינו; כותי, משמע משם דכולא עלמא לא פליגי דקדושה הלה על הקרקע אפילו אם הקרקע הוא ביד הכוהי, רק בדינ• ממונוה פליגי, אם יש כה לעכו׳ם באיי להפור בה בורוה שיחין'ומערות אבי הקדושה הלי. ממילא על הקרקע בארץ ישראל, רק לר׳א יש קני; לכותי להפקיע, מדרש הפסוק דננר ולא -גז כותי, אבל אם זרע ישראל קרקע של עכו׳ם בארי; ישראל חייב במעשר ובשביעיה ובכל רבד שהוא מ! התורה, ואין לומר דרש׳י זיל ם׳ל למיד יש קני; לעכו׳ם באיי להפקיע, לגמרי הוא מפקיע, ואי; עליהם שום חיוב מחחורה אפילו אם זרע ישראל אות; מזרע שלו לעצמו אם העיקר שיי־ לעכו׳ם, אי אפשר לומר כז, חרא, לא משמע כ! מגמרא שהביא הפסוק לר׳א דגנו מהויב ולא דג; עכו׳ם, שהדג; מפקיע אה החיוב של מעשרות, ועוד קשח לי על פירשיי קושית חתום׳ דיה אניםטון, וזיל פיה לשו; ראשון, ושכיר אני בהוכו, ולא נהירא דאמרינ! בניטיז דף סיב עיא אי; עוררין עם הכותי בשביעית עכ׳ל משום דאםור לסייע ידי עוברי עבירה. משמע שחלה קדושה על הארץ, וכ; פסק תרמבים פית מהלכות שמטת סעיף ח׳ וזיל: מתזיקיז ידי עכוים בשביעית בדברים בלבד כגון אמוד לו תתתזק או תצליח אם ראה

אותו הורש או זורע, אבל לא יסעדנו ביד. משמע גיכ שהלה הקדושה על תארץ.

ונראה לי לומר ולתרץ שרש׳י פירש כ; אליבא דריש לקיש שהגמרא שם תיא אליבא מיירי, וריל לשיטתו אתי שפיר, ותוס' שהקשו מגיטין רף סיב ע׳א אין עוררין עם הכותי וכו׳ הוא אליבא דרב, ורב חולד לשיטתו והכל יהיה מתורץ יפה, שהרמבים בפיא מהלכות תרומות הלכה י' וזיל עכום שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מ! המצוות אלא הרי היא בקדושתה וכוי ויש קנין לעכוים בסוריא להפקיע מן המעשרוה ומן השביעית עכ׳ל, וכן משמע מגמרא גיטין דף מיז ע׳ב דכולי עלמא םבירא להו יש קני! לעכוים בםודיא להפקיע מירי מעשר משום שהוא כיבוש יחיר לא שמיה כיבוש מראודייחא, רק מדרבנן, לכ; הקילו בכל דבר ובזמן הזה אינם חייבים במעשרוה ולא לשמור שביעית,

לפי זה נראה לי לומר רבד הדש, אם שייד קדושה מעשדוה לשביעיח בזמן הזה בארץ ישראל הלוי במהלוקה, אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעהיד לבא, או לא קדשה לעהיד לבא, ואם לומר רהלכה נ׳כ קדשה לעתיד לבא, ההיוב הוא אפילו בזמן הזה מההורה במעשרוה ובשביעיה, דק בחדומה ובמעשרוה פסק הרמבים בפיא מהלכות הרומוה הלכה כיו ההרומה בזמן הזה באיי אינה מן ההורה, אלא מדבריהן, שאין לד הדומה של הורה רק בארץ ישראל ובזמן שכל ישראל היו שם שנאמר כי תבואו, ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן עכיל. ועיין בטור יור׳ר סימן שליא שהקשה על הרמב׳ם וזיל: ונראה לי רלא שייר תאי טעמא, אלא נכי חלה רכהיב בה בבואכם, ודרשינ! מיניה בביאה בולבם, אבל לעני; תרומות ומעשרות לא בעינן שיהיו כל יושביה עליה, ומימ איכא מ׳ר דהאירנא איגו אלא מדרבנן שבמלה קדושה מן הארץ משגלה ממנה ישראל עכ׳ל,

74 אבי בשביעית פסק הרמב׳ם ב־״׳א -״ל ־-•:וימי.. שאפילו בזמן תזה היא :•־אורייתא בארץ ישראל. וזיל מצות עשת לשבות ממודר. הארץ ועבודה האי"; בשנת שביעית שנאמר ושבתה תארי; וכו׳ משמע שאי; תיליק בזמנים אייימ בזמו הזה ואם יש תילוק תות לו לפרש בתדיא. ואם קדשה לשעתה ולא קדשת לעתיד לבאי

די; קרקעות של א׳י תמת כמו בםוריא ולא תל כלל קדושת הארץ בזמז הזד,

י תכיל תזת אתי שפיר. רב דםבר בניטיז ם׳ב ע׳א אי; עודדי; עם תכותי A פ בשביעית, מפני שמסייע ידי עוברי עבירה והל על הארץ תקדושת מ; תתורה משום דםבר קדשה נ׳כ לעתיד לבא, והראיה דםבר רב כ;, תוא במס׳ ברכות רף י. ו ע א. אד י אמר רב. צלף של ערלת בתת לארץ זורק את תאביונות ואוכל

את תקפריםין, ומסיק תנמרא דם׳ל לרב כל תמסיל בארץ תלכת כמותו בת׳ל' אבל בארז לא. ופירש׳י שם הטעם רכל המקיל בארץ הלכת כמותו בת׳ל הואיל דית ל הוא מדרבנ; לא מהמירי; בםפיקא. ולפ׳ז למיד לא קדשה לעתיד לבא בא׳י ג׳כ הוא מדרבנז. וא׳כ רב שפסק בהו׳ל דוקא מקיל בםפיקא ולא בארץ ע׳כ דם׳ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא נ׳כ. משום הכי פסק בניטיז אין עוררין עם תכותי ביתד בשביעית אפילו בזמן הזה מפני שהל הקדושה עה הארץ ממילא מן התורה ומתויבים לשמור את שביעית, וכן פםק תרמב׳ם פ׳א תלכות תרומות הלכה ו׳: עכו׳ם שקנת קרקע באיי לא תפקיעת מ! המצוות אלא הרי תיא בקדושתה עכ׳ל. וסבר נ׳כ קדשה לעתיד לבא. וכן פסק כרב בפ׳ת הלכות שמיטה תלכח ת׳ ומחזיקיז ידי עכו׳ם בדברים בלבד. אבל לא יסעדנו ביד עכ׳ל וכן פסק בפיו הלכות בית תבתידת שקדשה שלמה לשעתו וקידושין לעתיד עיי׳ש ודיש לקיש בזבחים דף ק׳ז ע׳ב סבר בפירוש קדושת ראשונת קדשת לשעתה ולא קדשח לעתיד לבא. לכ! מותר לישראל נ׳כ לעזור את תכותי ופירותית; מותרי!

נ כ בשביעית כזמן הזה אחר תחורבן משנלת ישראל.

ובסנהדרין כ׳ו ע׳א פירש׳י אניםטון שכיר אני בתוכו. וקרקע של עכו׳ם הוא אליכא דריש לקיש שמדבר שם בנמרא ותוא תולר לשיטתו רםבר קדושת הראשונה לא קדשה לעתיד. וכן משמע מרדב׳ז שפירש על תרמב׳ם פיר תלכות שמיטה הלכה כ׳ט וז׳ל: יש למצא טעם על מה סמכו בזמז הזה שאין מדקדקין ועושיז סתורה עם פירות שביעית מארץ ישראל. דםמכינז להו על הנאונים דפםקו הלכה כרבי דאמר שביעית בזמן תזת תוא מדרבנן. וכאז דעיקרו מדרבנן ואיכא מ ד יש קני; להפקיע ביד עכו׳ם מקדושתה םמכינן עלית! במילתא דרבנן אבל ררמב ם פסק כרבנן דאמרי שביעית כזמן הזה דאורייתא. ולפי דבריו יש לחזהו־״ כפירות שביעית תנלקחיו מעכו׳ם. לפיכך אם עבד ישראל תקרקע אע׳פ שהוא ״ מ של עכו׳ם איםורא עביר. כאילו הוא ביד ישראל. ואין תפירות אכליז שנעבתS ש י כ בהם עבירה. לפי שכל המקומות שדדיז בת ישראל בזמן תזת הם מ_ ׳•>״ י ־׳״» אי קדשה משמע נ׳כ כדברי שתלוי אם קדושה ראשונה קדשת נ׳כ לעתיד לבא או קדשד' א ב ־ ד , י ת ע א א ל ה ף ת ע ש ל

ת הםמ׳ע כהו׳מ סימן ם׳ז שכתב בפירוש וז׳ל שתמתבר פסק אי; שמיטת ע י ז כספם ניתנת מ; חחורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא טטיכת כספים נותנת בזמן חזח בכל מקום וטעמם פירש תםמ׳ע כדי שלא תשתכח חורת שביעית מישראל. אבל הדישה וזריעה לא אסרו בשביעית ובמבל כת שלא תשתכח־ שלא תיו ריב תצביר יכוציז לעמיר בו לאסיר עבודת סרק* ב׳ ש ים .־מעית ויובל. כ׳כ ועזים׳ גיטיז ל׳ו דדוקא בזמן שחיה שמיטה ויובא נוחג «ד טע״ ׳ נ ע התורה תיתי- מתקיימת כתן תברכה לנדל בשנת ששית לשלש שנים. *Zlv, אחר והוא דכיו! דקרושתן תלוית באתו עכ׳ל עיי! שם שכתב בפיריש י נ ו ו י ה״יד־י לא נת־י שמיטת קיסע. יאי! אני מכריע את י^מתל^ת שחלה ב

75 יוראפ אדות שביעית בזה׳ז, אי דאורייתא או ררבנ;, אלא מה שאמרתי הוא

לפלפולא בעלמא לתרץ קושיא עי רש׳י.

מה שהשיב לי החכם המשכיל זעליקאוויץ במכתב העתי .,טאנעבלאט" נומר 211 שנת הרע׳ז על דברי שקדושה הארץ נשארה על הקרקע מהרמב׳ם פרק א׳ .-תרומות הלכת, עכו׳ם שקנה קרקע באיי וכו׳ ואם תזר ישראל ולקחה ממנו וכו׳ה ר ו ת ז ה ם מ י ר ו כ מפריש תרומה ומעשרות . ומביא ב :לשמע דוקא אם קנה ממנו אז נשארה בקדושת תאר־ן אבל ביד עכו׳ם פקעה

קדושת הארץ.

*ידידי הרב וכו׳ מוה׳ר יתזסאל אושישקיז רב בדעטראיט. מישינא!, יצא כפרקליט בסננוריא והשיב לו להפראפ. נ׳ זעליקאוויץ, שמעד, בדברי הרמב׳ם, כי הרדב׳ז במקומו פי׳ ומ׳ש רבינו, לפיכך אם הזר ולקהה לאו למימרא שאם לקה דפירוה לא יההייב מ; ההורה שכן כהב בסמוך שהייב בסעיף י׳א מתרמב׳ם. וזיל: פיתה העכום שנדלו בקרקע שקנה באיי, אם ננמרה מלאכהם ביד עכו׳ם אז פסוד מכיון שנאמר רננך ולא רגז עכו׳ם, אבל קרושה הארץ נשארה, ובסעיף ייב מכר העכו׳ם הפיתה שלו לישראל כשהן מהוברין בקרקע אם ער שלא בא לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל הייבי; בכל, אלא בא לומר שאפילו לקח הקרקע יא .הוי כיבוש יהיד ויהיה פטור מן התורה אלא הייב בכל מן ההורה, ואין יכול לומר אני בא מכת העכו׳ם, ואפדיון נמטיה לידידי שהשיב ב״טאנעבלאט" כהוגן.

ט המוציא לאור אה הינר׳ה קונט׳ ׳ י ב מ ׳ ה ו כ ב ו ר י ה ר י ר • ! אר ו ז ׳ ל :אף כי לא צדק הפראפ. מ ו א א ה ע ר ה ו ו י ב ד י מ זעליקאוויץ בעיקר הערהו כי מהרמב׳ם ליכא ראיה לםהור דברי יסודו של הרב הכוהב וכו׳ קאציז נ׳י, שהוכיה דנם אם נימא דיש קנין לעכו׳ם בכ׳ז אם זרע ישראל אה הקרקע של עכו׳ם הייב במעשר וכוי, אך מדברי התום׳ ניטין סיב ע׳ב דיה אין עוררין וכו׳ א׳נ קםבר יש קנין לעכו׳ם להפקיע משביעיה,

משמע מדברי ההום׳ דמפקיע לנמרי מקדושה הארץ.

ולפי רעהי נעלם ממנו דברי הרמב׳ם הלכות התמוה םעיף י׳ב: מכר העכום הפירוח שלו לישראל כשה; מחוברין בקרקע, אם ער שלא בא לעונה דמעשרוה וננמרו ביר ישראל הייביז בכל, והוא מפורש שהרמב׳ם סבירה ליה דאין מפקיע הקרושה אפילו בעוד שהוא ביד עכו׳ם והכל מודים שהוא םהמא דמשנה בניטי! פרק ד׳ המוכר שדהו לכוהי והזר ולקהה ממנו הלוקה מביא בכורים מ! ההורה, ואם נאמר כדבריו שעכו׳ם פקעה קדושה הארץ לנמרי ואהר כך שמכר לישראל מי הוא מקדישו? וקרקע זו דומה לכיבוש יהיר, ואפילו לנירםה ס׳א שנודםים במשנה והזר ולקהה ממנו עצם הקרקע לא הפקיע העכו׳ם אה קרושה הארה לנמרי, רק כל זמן שהוא ביר כוהי אינו מהויב במעשרוה מפני שלא נקרא דננך, ונם בכורים לא יביאו שלא יוכל לומר אדמהך שיר עכו׳ם באמצע ויש לו

חלק בפיתה.

ולפי נירםה רש׳י בניטין במשנה מיז ע׳א המוכר שדהו לכוחי לוקח ומביא בכורים משמע א6 ילו אס היא ביר העכו׳ם מהויב להביא בכורים מההורה.. וכן פסק רב אשי שם שהי הקנוה הוו, מעיקרא הוו מייהי מדאוריהא כיון דהזו דקא מקת ומזבני הקנו רלא לייהי, והרד הקנו רלייהי ועיין ברש׳י שם דיה מדאוריחא וזיל ולא דמי למעשרוה ראפילו למיד אין קוניז לא מהויב לעשר על חלקו של עכו׳ם רמעשר לאו מצוח דרמיא עליח אלא גביי חאוכליז החיוב לעשר. אבל בכורים עצם המצוה דרמיה עליה וכן שכיעיה הוא חל הקרקע ממילא.

76 והתום׳ דניטין ם׳ב ע׳א א׳נ קםבר יש קניו לכוחי להפקיע משביעי- מוכרח אני לומר רק נבי ארנינא קםבד בז ולא נבי שאר עכו׳ם. או כרברי למיד קרושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אז עצם המצות רק מדרכנו אפילו לנירםת הספרים שנורםים כמשנה והזר ולקה את שדהו מפני שהתבואה לא נקראת של ישראל אם יד עכו׳ם באמצע אבל הקדושה חלה על הקרקע, רק כפי דברי אתי שפיר ככל

מקום.

ה ל א ש

א-1 מותר לפזר סם על המילה מיר אחד שההר אח עור הערלה, ועיי הסם הזהו להפריע יוםר עור הפריעה מעצמו אחר שש שעות או יותר ואיננו צרי עם הצפרנים שהוא כאב נרול לתינוק, והסם אינו סכנת לתינוק, וכן העירו כמה

רופאים, ונם לא הזר עור הפריעה לעולם.

והשבתי כי לפי דעתי הוא איסור נחל מנמרא יבמות דף ע׳ב ע׳ב: אמר רבה בר יצהק לא נתנה פריעת מילה לאברהם אכינו שנאמר בעת ההיא אמר ר׳ אל יהושע עשה לו הרבות צורים וכו׳ ושוב מול שנית, א׳כ מאי שוב? אלא לאו להפריע וכוי, ומראמר רתמנא רק עשת לו הרבות צורים, מפני מה לא אמר ר׳ ליהושע לעשות את הסם אשר יסור את הפריעה, משמע מזו/ כי בסם אסור להסיר את עור הפריעה. ורוקא בתרבות צורים מותר ולא עיי סם. הנם בפסוק כתיב עשת לו תרבות צורים משמע נם לפריעת צריף תרבות צורים והיום בזמננו המנהג לתםיר את עור חפריעח אלא בצפרנים ולא מדקרקיו דוקא עם חרבות צורים. והטעם כי עיקר המצוד! היא להסיר עור הפריעה מוז לי עם סכין ומה לי עם הצפרגים והסם נ׳כ יסור את עור פריעה, ולא רמי כלל. כי בצפרנים נמי נקרא חיחור, כמו שאמרו חז׳ל בחולי! ט׳ו ע׳ב בכל שוחטים ביו בצור וביו בצפרנים וכש! תלושח, ובע׳ז רף י׳ ע׳ב גבי קטיעה בר שלום רחתר ערלחו בשיגיו.

אלמא דנם ש! הוא דבר חכורת, אבל סם אסור שאי! זת נקרא חיחור.

ואי1 להלק ולומר כי דוקא בעח יהושע שלא הפריעו כמרבד משום חולשה ראורחא או משום רלא נשיב דוה צפוני ועברו כמה שגיב בלא פריעה ואז אי אפשר להסיר עיי הסם, מפני שהעור נחקשה ולא יועיל סם להסיר אה עור הפריעה, אבל בתינוק ב! שמנה ימים שלא נהקשה עור הפריעה מוהר להסיר עיי סם המשיר את עור הערלה, — אי אפשר לומר כן, והראית מגמרא שבת רף קל׳ז במשנה מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. והקשו תתום׳ שם ר׳ה מל וזיל: תימא אמאי איצטרך למיתני האי? כיון דכבר תנא רבשר חחופת את רוב העטרה מעכב את

המילה, וכי לא פרע עדיי! רוב העטרה מכוסה עכ׳ל.

ונראה לי לומר ולהרץ קושיה חתום׳ שהתנא במשנה הורה לנו הריו אם מל ולא פרע בסכין רק על ירי סם המשיר אה הערלה הוא כאילו לא מל והשתא אחי שפיר, ררישא חנא רבשר החופה את רוב העטרה מעכב אפילו עשה בסכין ונשאר מעט וערי י ז מכוסה רוב העטרה הרי הוא כאילו לא מל, אבל בסיפא שמעינו אם מל כריו והפריעה עשה ע׳י סם המשיר את עור הערלה הוה אמינא רמועיל מפני שהעור איננו עור לכו מיתורא דסיפא, מל ולא פרע כאילו לא מל אשמעינו שאפילו ע׳י סם המשיר לסוף שש שעות אבל מיד אחר החיתור איו הסם משיר הוה כאילו לא מל. ולפי רעתי אסור לעשות בז, ועל הרב המתיר להביא ראיה

77 לדבר•• ואפ אאו עתיר תוא ליתן די; וחישבו; מפגי שמפיי את תכרית שכרת ר׳ עמני וכר ••שראה •שומרים ומקיימים את המצות כתאכתה ועי חרב תמקיא דבר זח

•־כר־ ־ב־יו.

. ו« w ו — ה j ׳, בהיגד׳ת קונם׳ ו׳ •שהרב הגי דר. רעוועא מביא ראיה שבנתוה תמתים ייש * ר ! אי איסור ניוול המת רק מררב:; מגמרא בביב קג׳ר ע׳ב: אנ! זוזי יהביגז איה ־יגווי וריכזו? עיי׳יש ומותרי; הלוקהים ׳שיקהו את תקרקע מאתר ומת, ובאו בגי משפחה וערערו אומר קט; היד, כשעת מיתת אגוואו ואתראות שתית גדוא. ואם מדאויייתא האיסור ניוול תמת, איר מציגו שיחא מוהר העבור עי איסור תתורה עכ׳א.

w K * » ;הירא י־• ראיתו ולפסוק בז נגר חחבמים חאחדונים הלכה אמעשת ברבים ׳ ! ולתת•!־ ניוול תמה •שהוא מראוריתא, ראינו רומת כלא נתות תמתים-ראוה את מחלתם ותסרונם, לניוול תמת ואראות אם תית גרוא כשמפניז תמת מקבר• ייכא ניוול בידים רק שתמת נראת בניוולו אחר שנםרה ונפסד, ויש יומר יזה לא הות איסור ראוריתא רק הז׳א תתמירו אמו ניוול בידים משא׳כ

-עישור, נחות בידים, אז אפשר תוא אסור מראוריתא. *1 !ראיה ביור׳ר שם׳ג סעיך א׳ וז׳ל •שמותר אפנות תמת בתוך שאו, פירשו תט׳ז •השיר סק׳ב שישם •שוכבים בני המ־שפהה, נראה רתפשט מת שכתוב תמחיר בתור •:׳לו ־•••נו אם אבותיו או בני מ־שפהתו קבורים ישם, ואא בתור שאו ממש באא אבות•• אז יא תותר לפנוחו מהקבר לכתחיאה. וכהב תב׳י ור׳מ משום תאי כבור מפני; ולא מישום כבור אתר, וכן כרי לקברו באיי מותר אכתתיאת אפנות, ותבל מוריפ דאיסור לפנות תוא מדרבנ; וב׳ב קג׳ר ע׳א ג׳כ אפנות תוא ואראות את הכמנים אם תוא גדול ולא לנווא את תמת עצמו, ואז מוהר עבור הפסד ממון יפנות יוקא •שחוא מררבנ;, אבל לעישות נתוח בידים משמע מג׳ בחואי; דך י׳ב •שתוא מראוריתא, ריליף לרב כתגא מגא ליה ראזי בתר רובא מהורג את תנפש יאמר רחמנא קטליח ואיתדש דילמא טריפה תות, אאא אאו משום דאמריגז זיא בתר -ובא וכי הימא רברקינ; ליה חא קא מטול, אאא רםומכי; לחרוג חנפש

ויא בברק•:; משום מינווא אימא ראוריתא תוא. והכאן" תמפורםם בעל נודע ביתורח סימן ר׳י מחרורא חנינא. פסק בפירוש: אסור להתוד גווי תמת כרי אראות •שורש תמכח תזאת, כרי אתתאמך :•כאי -הבא אם יקרר, מקרת כזה שידעו איך יתגחגו וכן תת׳ם ס׳ שא׳ו פסק כדברי הטב׳•, רק אם חוצה לפנינו ישיש לו מכת כיוצא בת ורוצים אגתת המת-רפואתו של זה אז קרוב להיות מותר עיי׳ש אבא אתתיר א כ ת ה י א ת

יעשוה כ; נראה מכל תפוסק-ם שאסור מן תתורת.

בב׳מ דן6 קי׳זר בעל תעליית לבעיית :ביה מ והעאיה יש ל •שנים שנפאו, א

לבנות והוא אינו רוצת אבנות. הרי בעא העציה בונה את תבית' ורד תונ, עד_שית; או את יציאותיו. ר׳ יהודה אומר אך זה דר בתור שא חבית צריד .העלו״ יו שכר. ופיי־׳צ׳י ואי .אא. מיתזי כריבית, אאא בעאי עכ/ל המשנה. י־יריש׳י ויושב בבית תתתתין ההיא ,ה 3״ח£ ,,עצייד, יונה את תבית ואת העאייה מסרת את העציונה ויושב בבית ער שיתו תי או צי י אר ו י ויה לא חס . ותום׳ הסשו ע׳י. רהא נהנה תוא שא׳צ לעצות וכי׳. ותקשר. המרש׳א

78 לפירש׳י למאי דמסיק דאסר ר׳ יהודה ברי׳שא טישוס שחרוריחא הא בסיפא נמי איכא שחתריחא? ותירץ, ראיכא למימר רלא אסר אלא כ׳שנם נהנה דה׳ל

זה נהנת וזה חסר.

ו~שה לי, הלא ט׳שנת מפורשות(בב׳מ רף סיר) המלות את הבירו צא ידור בחצרו חנם אפילו חצר דלא קיימא לאנרא ונברא רלא עביר צמינר וכוי, משמע מנמרא אפילו בלא חנאח ניב אסור משום דמחזי ברביח, ולפי פידש׳י קישת ג׳כ

על ר׳ יחודח.

? הקשח על רב אלפס ׳שפסק בב׳ק כפרק כיצד חרנל, דחצר רקיימא לאנרא והרי ונברא ,דלא עביר צמיגר רחייב לשלם, הלא לפי דברי ר׳ יהודה חסר הוא לבעל החחחו; שמשחיר לו כוחליו בעשן כשדר שם וכצ שזח חסר אע׳פ שזה אינו נהנה חייב לפי הרי׳ף, צפיכןי מביא ראית לתוםפוה (בב׳ק דף כ׳ דיה הא) אפילו בתצר רקיימא לאנרא ונברא דלא עביר למינר דפטור כיו! שלא נהנה, ואי! זה אצא נרמא בעלמא עכ׳ל תחוס׳ תנם שהבית תמת על תתוס׳ (מב׳ק דף פיה ע׳ב) ישבח דחדקיח באינדרונא ובטליח דחייב לשלם מת שלא יכול לשכור את עצמו למלאכח ולפי תתוס׳ אינו אלא נרמא בנזקי!, ותירץ שם חב׳ח רצריד לחלק ביז אחרקיא בחחרונא דח׳ל מזיק בידים כשתכניסו לתדר וסנרו בתוכו דמתחיל חחיזק מיד בידים ממש, לבי! נירש חבירו מביתו ונעל בפניו הדלת רלא

מחחיל התי-זק מיד אצא את׳כ כשלא יוכל לכנוס בתוכו עכ׳ל.

והתוספות יו׳ט הקשה על התום׳ מנמרא בב׳מ ע׳ השוכר אח הפועלים והטעו זה אה זה אי! להם אלא הרעומוה, וקשה לר׳י, רהא קיי׳ל כר׳מ דדאי! רינא דנרמיה (בהנוזצ קמא דף קי) א׳כ אמאי לא יה! להם כפועל בטל, כיו! שעל ידו נחבטצו אוחו היום, וי׳צ דמיירי כשחוזר בו עוד ימצאו צהשהכר ומ׳מ יש עליו תרעומות שעתה לא ימצאו אלא עיי טורח וכוי, ובז פסק הרא׳ש שם, וצפי התוס׳ אפילו נרשו מביתו ונעל פטור, ומתרץ שתיצק בין פועל להצר שהפועל בודאי ימצא מי שישכרו, משא׳כ תצר רילמא לא אשכת מא! דמונר, רהרבה עכובים

יש צהשכיר תצר, משא׳כ פועל מי שצריר לפועל שוכר לכל פועצ שימצא עכ׳ל,

ילפענ׳ד נראה דצא קשה מירי קושית תב׳ת והתוספות יו׳ט תדאי נכי אדם בארם חחודה תרבתת צתייבו בארבעה רבדים נזק צער שבת וריפוי ואםיצו שבח שלא במקום נזק, אבל בנזק שור או חצר שלא תיבתהו התורה אלא בנזק בלבד מש׳ה בנועל ביחו דליכא רי! נזק אלא במה ששובח החנוח ממלאכחו אין רי! שבה בארם רהזיק שור או שאר ממון, ואפילו בכחש דהרר יש פוטרים משום .רה׳צ שבח בח׳מ ש׳ז . ואפילו למא! רחייבו אינו אלא משום דרנו אוהו לרי1 נזק.י ש ד ה א י - א ־ ה , ב ר א ו ט אבל בנועל ביחו בודאי ליח ביה משום נזק ולכ׳ע פ

באנררונא אדם באדם וחייב משום שבח.

אלא שקשה לי על חר׳ז מה שמביא ראיה מר׳ יהורח בפי החום׳ ולא כרי׳ף אינו נראה, הלא חחסרוז•שמשחיר הבוחלים בעשז הוא מוכרח אח׳כ לשלם והרמב׳ם בפרק נ׳ תצכות נזלת פסק שאם חסר חבית בכל שהוא כנה שהיה חדש והשחיר וחסרו אף על פי שהוא חצר שאינו עשוי צהשכיר שכיה שהוא מחסר קצה נינלנליז עליו אח הבל, ובז פסקו החוס׳ (בכהובוה רף צ׳ו בדיה צא צריכה וז׳צ החום׳: ואפיצו אי זה נהנה וזה לא חסד פטור. מ׳מ כיו! דשוין כל שהוא אז מחויב בכל כראמרינן ב׳ק רף כ׳ משום דא׳ל אה נרמה צי היקפה יהירהא מיחייב בכצ הנאה או משום שחרוריחא דביחא מיחייב לכ׳ע בכל. א׳כ נ׳כ לפי התוס׳ מחויב הוא לשלם נ׳כ לד׳ יהודה. ואם לא. ריביח הוא. ואיז צומי שפטור עצ

79

אשהרוריהא רכיתא משום דמובא כב׳ק ד־ כ׳א, איר סחורה איר ר.ונא אטד רב הדר בהצר הכירו שהא טדעתו אי; צריף ההעזות או שכר משום שנאטר ושאיה ׳וכת שער, או לדברי רב יוסף ביתא טיתבא יתיב, דאין זת אצא בכית יש; שייכים הטעמים האצו, אכה בית הדש אי; פוטרים בשביצ אצו הטעמים, והראיה מדי ירודה שהקשה על תיק אך זה דר בחצר תבירו צריך צתעצות הו שכר משום שמשחיר הכתרים שעשו, ותהא יש הו תנאה ותועלת משום שאית יובת שער, או ביתא מיתבא יתיב, אצא וראי בבית חרש איננו מספיק זח תטעם וחםברא לפטור, ומחויב חוא לשלם התסרו; וזד מזיק בידים ומתםרו במת שדר שם, וא׳כ אוי יפי רעת התום׳ תקשה רהו הא משנח ראמאי אינו מחויב צשצם במר, שחסרו אך׳ יהודה, דק שית; רו את יציאותיו, והצא מוכרה הוא לשלם ההסרו; ואז י י

טג־ניין עייו את הבי, רפי דעת הרמב׳ם והתום׳ כתובות הנ׳צ.

ונראה ר׳ ראטר דבר חרש, דר׳י רא אמר רק ברי! זה ריושב בבית ואינו חייב רשים משום דביתא צעצייח משתעבד, משום חכי פטור חוא צשצם, אבצ בעלמא רא אמר כ!, ואע׳נ רצית צו צר׳י האי סברא, ביתא צעצייח משתעבד בזח נהנה וזה אינו הסר, אבצ בזה רא נהנה וזה אפילו הסד אית צו תאי טעמא משום הכי פטר אותו, והראיה שהקשו בנמרא (בב׳ק רף כ׳ ע׳ב) מר׳ יהודה אוי זה הדר בחצר חבירו שיא מרעתו צריך צהעצות יצו שכר ש׳מ זר. נהנה וזח לא חסר הייב (ותום׳ בריח תיש) ואפילו רבנן צא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד עביר, אצא משמע משם דכ׳ע לא פלוני וסבירא צהו זר. תטעם ביתא צעצייח משתעבד, אצא דרבנן פבירא צהו אפיצו בזה נהנה וזה הסר, וצפ׳ד ר׳ יחודח דוקא בזה לא נהנה, ועתר, אי! קושיוה על הרייך מר׳ יתורה שהקשה הרי; תקא ברי; זה פטור זה צא נהנה וזה הסר אבצ בעצמא מודה צהרי׳ף שהייב, ונם הגמרא מהמצות את ־בידו לא ידור עמו בחנם וכו׳ שאי; הרין שייך צזה שכולם סוכרים

הטעם רביתא לעלייה משתעבד ואי; זה הצואה.ב ק א צ י ז , תתופ׳ק פיטטסבורג, פא. א ו ז ת י י מאת ררב ר׳ א

. ה ל ש א

-י שיוכל לכתוב ספרי תורת בעצמו אד שכתב ירו אינו נאת ותדר, אם טוב שיכתוב הוא בעצמו לקיים המצות של ועתה כתבו לכם את תשירת תזאת או יותר

טוב לכתוב עיי סופר מומהה בכתב נאה ומהודר ?

הנה בסוכה דף כ׳ט ע׳ב במשנה לולב תיבש פסול, פירש׳י יבש רבעינ; מצוה מהודרת רכתיב (שמות ט׳ו) ואנוהו, ובתוספות דיר. צולב יבש פסול מפרש בנמרא מיטום דאיתקש לולב לאתרונ רכהיב ביה הדר, ולא כמו שפירש הקונטרס משום רכתיב זח אלי ואנוחו דאי; ואנוחו אלא לכתחילה ולא מיפםיל כהכי,

כדמוכח פרק קמא רף י׳א ע׳א ראמרי רבנ; לולב מצות לאנדו משום זר, אלי ואנותו, . יא אנרו כשר ובלולב היבש פסול אפילו בדיעבד עכ׳ל, ולפענ׳ר ניראח דשפיר פירש׳י טעם הפפול ביבש משום ואנוהו, דע׳כ לא קאמר בנמרא משום ראיתקש לולב לאתרוג אלא לתנא דברייתא, אבל במתניתין ליבא לפרושי טעמא משום הדר, רמאו סתם למשנה רבי, ורבי קםבר לקמ! דף ל׳ת אל תקרא הדר אלא הידור, לכו מוכרח רש׳י לפרש טעם דיבש אליבא דרבי. משום ואנותו, ולא קשה על רשי׳י קושיית התום׳ דאי; ואנוהו אלא 1כתחילה, וראיתו ראמרו רבנו מצוח

80 לאנד את הלולב ואב יא אנדו מותר דיש יומר דשאני אגור שאינו בגוף המצור• א-א הירוד מצוד,, לכ; כשד בדיעבד אם לא אנדו אבל בנוף המצוה כמו לולב היבש פסול אפילו בדיעבד, וראיה מנימי; דף כ׳ ע׳א אמד רב חםדא נט שכתבו שלא לשמה והעביד עליו סולמוס לשמה באנו למתלוקת ד' יהודה ורבנן, הרי שהיה עדיך לכתוב את השם ונתכוו; לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביד עליו לולמוכ ומשרשו, דברי ד׳ יהודה, והביא אין השם מן הטובתד, אמר רב אתא בי •עקב דילמא עד בא; לא קאמרי רבנן התם דבעינא זה אלי ואנוהו וליכא, אבל הבא לא, משמע משום זה אלי ואנוהו פסול, אפילו בדיעבד, משום שהוא

בנוף הדבר.

אל קשה לי על ראיה זו שחרמבים פ׳נ מהלכות נידושין הלכה ד' פסק בגט שכתבו שלא לשמה והעביד עליו קולמוס לשמה 6םול בדיעבד, ותתם לא שייך הטעם ואנוהו, שאיגם צריכים הירוד בגט, על בדתנו צריכים לומד שלדתית בעלמא אמדה כ; הגמרא, והטעם בםית מפני שהוא כתב על כתב, ובשבת דף קיר תנ; כתב על נבי כתב פטור, משמע בםתמא אפילו נט או םפד תודה שלא לשמה והעביד עליו קולמוס לשמה פסול משום דאינו כתב, ולא משום זה אלי ואנוהו.

אל מגמרא בשבת דף קלינ ע׳ב משמע אפילו בדיעבד פסול משום ואנוהו, דאיתא התם מאן תנא פירש אינו תוזד על ציצי! שאין מעכבין את המילה,׳ יוהנן דבי ישמעאל הוא וכוי ממאי ע׳כ לא קאמד ד׳ ישמעאל התם אצל אמד י פםתיב שאי; מפשיט את כל הקרב! פסה משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו, אבל הבא דבעינ; זה אלי ואנוהו הכי נמי שמותר לתלל שבת עבוד זת, משמע משום ואנוהו אפילו בדיעבד פםול, לכן צריך הוא להלל שבת על ציצי! שאינם מעכבי! המילה.

אל ראית• בשו׳ת בעל שאנת אדיה שהאריך בזה בםפדו תשובה נ׳ וניא כי נמ• נחשב לנימול לאכול תרומה, דק מדדבנז צריכי; להזוד על ציצי• שאי; מעכבי; את המי׳לה, ובשבת נהשב לאיםורא דדבנ:, שהוא כמו מקלקל בחילה פטור, ואפשר אפילו בשבת מותר לכתתילת מפני שאין שבות במצוה, או מפני שהתורה חתירה לעשות חבורה ושבת נדחה מפני המילה, ומפני זח רוצה הנמדא לדתות אולי במצוה זו יטיל. מילה דוהה שבת, אבל באמת עפיי הדי! אסור לתזור על ציצי; שאי! מעכבי; את המילה, ומפני זה אלי ואנוהו דק

להידור מצוה הוא.

51 לי רומר שנם דשיי םבירא מפני זה אלי ואנוהו הוא רק לכתתילה, אך מה , וי שכתב יבש פםול משום ואנוהו, כי באמת הטעם דיבש פסול הוא כמו שאמיה הנמדא שם, דאיתקש לאתרונ, דק שהביא הפסוק ואנוהו לישב קושית התום׳ דיה האי דבעינ; הדר כל שבעה ימים, ותימא מאי שנא יבש דפשיטא לנמרא דמדינא יש לפסול אף ביו׳ט שני כל השבעה ימים, ומשני נזל, דקשיא ליה אמאי פסול ביויט שני, הא כולהו בהדר• כתיבי בתר קרא ולקתתם לכם ביום הראשוז פדי עץ הדר עיייש, ועל הקושיא הזאת כתב דש׳י שפיר דיבש כיו! דאיכא נמי מעמא דבעינ! תדר משום זה אלי ואנותו עכ׳פ למצות ומה׳ט פשיטא דשייך אף ביויט שני משום הכי פשיטא לנמדא שהכמים פסלוהו אף בדיעבד שאם נאסר לכתהילה ונתיר בדיעבד אתי למטעי לאכשורי בדיעבד אף ביו׳ט דאשוז דםסול מהתורה, כדאשכת! כתאי נוונא עבדי רבנן תיזוק כשל תורה משא׳כ בגזול מקשה

חש׳ס שפיר דיש לאכשורא אף לכתחילה ביו׳ט שני דלא כתיב לכם.

P*l מובא בהדיא סוכה •דף ליו עיי אתרוג שנקבוהו אמר רב אי; זה חדד, איני.

81

והא ר׳ הנינא :יטביל בה ונפיק בה, וצריח קשיא מתניתיז, ליק כא> ביויט ראשו; כא; ביו׳ט שני, אלא לרב קשיא, פירש׳י ביו׳ט ראשון שלקיתתו מן התורה ובעינן צקיחה תמה דכהיב וצקחתם לקיחה תמה, וביו׳ט שני נפיק ביה דיה אעינ דצא ריח שצם, אצא צרב דאמר אין זח חרד קשיא דדיח, דחא אפיצו בשני נמי צרב צא נפיק דחא מצוה חדורח בעינן, חואיצ ומזכיר שם שמים עציו, כדאמר בריש פירקן יבש פםוצ, צא שנא ביו׳ט ראשון וליש ביויט שני, דבעינן הרד וציכא.

ועוד יש צומר דרש׳י פבירא ציה רהדר צריכה לדיו אתר, והפםוצ הוא באמת רק מדרבנן ולכתחילה ובדיעבד יבש כשד אפיצו בוי׳ט ראשון, כמו שטוכת ממתנית־ז שר׳ יהודה פלינ בנפדצו עליו ומודה ביבש שהוא םתמא ולקמן דף צ׳א ע׳א מכשיר ר׳ יהודה יבש בדיעבד והביא הלכה למעשר. בבני כרכי! שהיו מורישים את לולבית! לבני בניתם, והכתוב ״הדר", דרש הדר באילנו משנה לשנה, ונם יש דעות בפוסקים שתרב׳ד מכשיר נם לרבנו בשעת הרתק, וכו מצאתי ברי; שבשעת הרתק לצאת ביבש עיי׳ש, מכל הראיות תאלו מוכת, כי זד. אלי ואנוהו הוא מדרבנן ולעשות לכתתילת ובדיעבד כשר כמו שפירשו תתום׳ בסוכה ביט ע׳ב דיה לוצב. ולפענ׳ד אצל ם׳ת שיכתוב בעצמו אפילו בכתב שאינו נאה כסופר מומתת, וכן משמע מנמרא מנתות דף צ׳ חצוקת ם׳ת מן חשוק בחוטף מצות מן תשוק כתבו מעצת עציו תכתוב כאצו קבצו מהד סיני משמע מזר. דעיקר תמצות שאמר משת רבנו ועתת כתבו צכם את השידת הזאת, שתוא בעצמו יכתוב, והקונה ם׳ת אם צא הניה תוי כתוטף מצות ואינו יוצא בת י כו פסק

הדמ׳א ביוריד םימז עיר סעיף אי.

ורש׳, במנחות דף צ׳ פסק כתוטף מצות ומצות עביר. אבצ אי כתב הוי מצות יתירה והוא עיקר המצוה, והא דתניא בשבת דף קצ׳נ.) זה אצי ואנוהו התנאד. צפניו במצות: סוכת נאת, ם׳ת נאה וכו׳ היינו היכי דתוא אינו יכוצ צכתוב, ומוכרת לקנות ם׳ת מתבירו שכתב, אזי יוסיף שציש במצוה, אבצ במקום שהוא בעצמו יודע צכתוב רק תנתב שצו אינו נאה ומתודר ודאי תיא דצא אתי התנאת צפניו במצוות צרתות אותו מהאי מצוה שמוטצ עציו לעשות בגופו וצא בשצותו

ומפסוק משמע שההיוב עציו צכתוב ולא ליקה מהשוק אפיצו נאת הימט.

מודעה רכה

כאשר ראיתי במכתב העתי ״פאלקםפריינד" משנת תדם׳ז נומער 910 היוצא בעירנו פיטטסבורנ מאמר ״צהסיד המכשול" מרב אהד שיצא צעדער עצם י ר י י ת הרבנים והמםדרי קדושי; המתירים לחכצה צשאת בת הטבעת קדושי; על אצבעה, והרב הנאור הנ׳ל נ י ת ת נ ע ש ב אמר כי מי שעשה זאת אינו יודע בטיב ניטיז וקדושין, ולא יתיר. לו ע ם ק עמתם, ותוא פוסק לאיסור תמוד, ודעתו, להפקיע הקדושין ולתצדיכת קדושין שנית משום כל מילתא דאמר רתמנא לא תעביד אי עביר לא מתני עכ׳ל. משתומם תייתי ע׳ז במת יפת כתו של פוסק זה לשדינן אשת איש לעלמא ולהפקיע קדושין מינה ולשוית בנות ישראל תפקד בלי שום טעם ודית בדברים של מת בכד ולהנית לכתהילה מכשול אשד יכשלו בו רבים, תצא משנת מפורשת הוא בניטיז דף ע׳ז ע׳א הזורק נט לאשתו וכו׳ לתוד הצרה הרי זו מנודשת וכו׳ וכן צעניז קדושין

והיא סתם משנה אשר איו עליה שום פידכא, דק בניטיו אנו מהמידיו כדברי שמואל כדי שתשית ותטצנו וכו׳ ונם אנו הוששיז לדברי הד׳ת, עיין בתום׳ ובדא׳ש ודשב׳א וב׳י את׳ע ם׳ קצ׳ט וברי; וז׳צ נם צרעת הדמב׳ם דשמואצ מודה צד׳י וכו׳ אבצ

82

בקדו׳טין סמכיג; אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה אשמור מקודשת גמורה היא משום דלא הדגן דמיעקרא תקנה בקדושיו כלל עכ׳ל,

והטור אה׳ע ם׳ ל׳ פסק בפירוש אפילו לכתהילה איגן צריכין לתוך ירה ממש וזיל : אין צריך שית; הקדושין לתוך ידה אפילו זרק לה מדעתה וכוי. והטעם כתכ הב׳י. בקדושין צריכין רק דמטי הנאה לידה. לכן מהני בכל מקום אפילו ת! דינר לפלוני וכו׳ ומלבד זאת יעיין הפוסק הנ׳ל את הביש בשם הדיב׳ש בנפל על בגדיה הוי כנותו לידה. ונם לדברי הפוסק הנ׳ל איר שייר פת כל מילתא דאמור

רחמנא, הלא כתיב בפירוש בתורת ונתן מקום בב׳מ ו׳ וגיטין ע׳ז והרי׳ר והרא׳ש והרמב׳ם בפיר מהלכות אישות ורשב׳א והטור וכ׳י ורמ״א וכל הפוסקים ראשונים ואהרונים פסקו כן, רק שהוא סומר על פתהי תשובה'שכתב יש להקפיד וכו׳ שהוא מרבדי קכלה, כמו שאנו נוהנין בטבעת דוקא ובימין רירית ובאצבע הסמור לאנודל, ומי שלא יעשת כן נאמר נ׳כ מילתא דאמר רחמנא ויבטלו הקרושין? ובפרט לדברי הרמב׳ם בם׳ מנין המצות שנ׳נ וםמ׳נ קכ׳ו והראיה קפ׳ח וחכתב תורה שכ׳ט והטור וביי ותרמ׳א ביור׳ר קצ׳ה: מוכרהת לשאת כתי ידים תחת

חחופח, רק שאנו סומכין בררר חדחק על תרמב׳ן בתשנות שלו על תרמב׳ם.

לב! דעתי ורעת כל חפוסקים ואפילו בעל פתתי תשובת מודח בזח, אם תיא מלובשת בתי ירים תחת חחופה אינם צריכים להסירם מעליה, ומסתמא ירעה שתיא צריכה לזה, ואם אינן נביאות בנות נביאים תם, ולא יצאתי בגלוי לתדאות פלפול גגר כל העם רק חששתי לקלקולא שלא להוציא היו לעז על בנות ישראל ולהסיר המכשול ולהורות הלכה ברורת שלא יכשלו בם רכים בגערת הרב הגאור אשר לא ירע מאומה בעגין קדושין, רק סברא שלו אמר, ולא בהגם אמרה הגמרא (קדושין וי) אמר רב יהודא אמר שמואל כל שאינו יורע בטיכ ניטין וקדושין לא יחא לו עסק עמהם, וכמה פעמים חשבתי מה השש יש בקדושין אם המסדר הוא איש פשוט ולא ידע מת דקאמרי רבנן ולא תנא ולא שנה, הלא רבד פשוט חוא לקרש בפני ערים כשרים? אר אתרי רואי במכתב תעתי הגיל שרעתו להפקיע קדושין ולעשות בנות ישראל הפקר ולקדש פעם אחרת, ומתומרא זו יכול לצאת כמה תקלות, ונם ראיתי פה שהאשה מיר אחר חנירושין יצאח לחופת והמסדר קדושין היה ער ג׳כ על הגט אצל הרב המסדר הנט, וכמת מכשולים ראיתי ער שאי אפשר לפורטם, רק זו מצוה שידעו בה רבים: פעם אהת, וערב רה׳ש היה, בא לפני ״רעוו." המסדר קדושין ובקש ממני ליתן היום ג׳פ לאשה, מתהילה השבתי אולי הוא נט שכיב מרע דיל, והיא מצות למהר וליתן שלא תהי׳ צריכה לתליצה שלא תתענן בת ישראל, אר אה׳כ סיפר לי המעשה, שהוא היה המסדר קדושין אצל איש אחד שנשא את אשת אחיו, ונשאת שני בנים, ומפני שהם על הבנים של אחיו נשא אותה, ועתה מהלוקת שוררה ביניהם ודעתם להפרר זמ׳ז, ויותר משנה היו ביהר עם איסור ערות דאוריתא, וכמה צריכים להשמר ולהזהר ברברי

הכמינו זיל ואין להרהר אתריהם.

לפיכך הוב גדול הוא על כל איש מישראל הצריר למסדר קדושין לקרוא להרב היודע תגי קדושין ג׳כ ולעשות הכל עפ׳י תתורה הקרושה ולא יצא היו מכשול כי הזקה על ת׳ה שלא יצא רבד שאיגו מתוקן מהבר שיורע תגי האבז עזר היטב ולמען דעת כל הקהל המכשולים היוצאים מאגשים שאיגם יודעים בטיב גיטין וקדושין תכאתי הדבר שקרה אצלי שהתירו אשת איש לעלמא, ועברו על כמה עבירות ררבגן, והובר. על כל אהד לשמור רבת הזיל ולקרוא ת׳ה לסדר

קדושין מהיום כרת משה וישראל.ו ז א כ ק א צ י ן הרב רפה פיטטםבורג, פא. ה י ל נאום א

ולפגים רב אביר מראמבראוויץ פיוראפ.

83

שאלה מרב צעיר ל3י מנהנ העולם שהנשים שומרות כמה מצוות שהזמן גרמא, אם אתר עשייתן נקרא קיום המצוה, או שאי; ברכותיהן ברכה לבטלה אעיפ שאינן תייבות, אבל לא נקרא אהר עשיית; קיום מצות עשר, וראיתו מתוספות קדושין ליד ע׳א' בדיה מעקה, מ׳מ איכא נפקותא כשיהא לאשה לקיים מצות עשה, דאי הוה אמינא דנשים פטורות מעשה שלא הזמן נרמא כ׳כ תהיינה פטורות מ; הלאוויז. דאיכא למימר אתי עשה ודתי לית, אבל בשתן תייבות, אז לא יבוא עשה אהד וידהה, דאין עשה דוהה לא תעשה ועשה עיי׳ש. ואם נאמר, דהיכא שמקיימת העשהיאע׳פ שאינה מחויבת. מקרי קיום מצות עשה, א׳כ אף אם נשים שאין מתויבות כמצוה עשה שהזמן נרמא בבל זאה מקרי עשה ולא העשה ולא ידחה עשה אחרה כנגדה, ואף שאפשר לומר דלענין דהיה הוא דוקא היכא שההיוב עשה מקודם, אבל היכא שתהא לו המצוה רק אהיכ לא מקרי קיום שידהה, אי אפשר לומר כן. דהלא הגמרא ב׳מ ל׳ב ע׳א: אם אמד לו אביו אל תהזור, שלא ישמע לו וכוי טעמא דכתב דתמגא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי הוד, אמיגא ציית ליה. ואמאי, דאי עשה ולא תעשה והאי עשה, ולא אתי עשה ודתי את לא תעשה ועשה, _וכיון לפי שיטת רש׳י העשה דהשב תשיבם איגו אלא אה׳כ כשיבוא לידו ואמאי לא ידהה עשה דכיבוד אב את הלאו של לא תוכל להתעלם? אלא על כרתד כיון דאתי, דאהיכ יהיו לו עשה ולית מקרי דיש לו עכשיו, ואף שעובר מיד על עשה דכיבוד אב ואיכ כיון דגשים אם קימו מצוות עש ח יחיה גתשב לקיום המצוה ואיכ קושית התום' בקדושי; במקומה עומדת. מת לי אם אינת מתויבת, חלא בכל הגי איכא לאו, ומה לי •אם יש עשה אחרת כגגדה? הלא אם תקיים המצוות עשה יהיה מקרי קיום המצוה, ואף שאיגה בגדר היוב מקודם, כמו עשה דהשב

תשיבם עכיל.

ונראה לי לומר דלא דמי כלל, רגבי תשב תשיבם צוהה ההורה בפירוש עשת דהשב תשיבם ול׳ת לא תוכל להתעלם. מה לי שהעשה תל קודם שבא יידו או את׳כ, מ׳מ בעת שבא העשה דכיבוד אב לדתות, יש ל׳ת ועשת ביתד. אבל במצוות שהזמ; גרמא, אם האשת מקיימת יש לד. מצות, אבל העשה אתר יבוא תמיד וידהה לית מפגי שאיגו כהוכ בפירוש אצלה העשה בתורת, לכן הוא

רופף מאד תעשה.

מםוף תתום' הניל יש להביא ראיה לדבריו שאין מקרי קיום מצות, שהרי הקשה על תירה זה, איכ גבי אין מדליקיז בשמן שרפה ביו׳ט לשבת דף כיה,) משום דיויט עשה ולא העשה ושריפה קדשים איגה אלא עשה, אשה שאיגה הייבה בעשה דיויט דהוי זמן גרמא, וכי הוכל להדליק כשמן שריפה ביו׳ט, וכי הימא אין הכי גמי, אמאי לא אישחמט דלא אמד כו וכוי, והקשה חפי׳ רהא במ׳ע רשמן שריפה גמי איו הגשים תייבות דהיל גמי מיע שהזיג, רהא אין שורפי! קדשים בלילה, ואיכ לא מקשי הריי מידי ריבוא עשה דשריפה קדשים ותהה ליה דיו׳ט גבי אשה, הלא לא שייר גבי אשה מצוה עשה דשריפה קדשים דהעשה

זמן גרמא ביום ולא בלילה ונשים פטורות ממיע שהז׳ג

84

יתיר״ תספר אור חריט קו־טית הרפ׳י, דהתוםפת מקשר, ממ׳נ אם •טריפת נותר. איתא בנ׳טים דאתי כמ׳ר דאא בזמנו בי! ביום בי! באיאת ואא הוה זמ! נרמא, א׳כ ידהה עשת זו דש׳ק האאו דיו׳ט נבי נשים, ואמאי תנ! אי! מדאיסיז בשמו שריפה דפשטא דמתני׳ מיידי ניב בנשים, ואי אתי הר מתני׳ במ׳ד נותר שאא בזמנו ניב אינו נשרד אאא ביום ותוה מצות שיק מ׳ע שהז׳נ הוא קשיא בפשיטות, אמאי אא ידאיקו נשים בשמ! שריפה ביו׳ט הא איכא שום מאאכת בהדאקה זו מאתר שתוא אצורך יו׳ט, מאי אמדת דהתורה אחשבה אש׳ק ואעפ׳י שאי; כאן איסור תבערה ושריפה, מ׳מ יש כאן קיום מצות ביעוד קדשים, כמו שפרש׳י במס׳ ביצה כ׳ז ע׳ב דמש׳ה אסור אהאכיא אכאבים תרומת טמאת משום דחתורח אחשבה אביעורו וכוי, זה אינו, כיו! דאיכא בנשים שום מצוה אשדוד קדטים אי! כא! שום השיבות אנבייהו הבערה, ואמה ינדע שמז זה משמן שא חואי! שמותר אהדאיק אצודך יו׳ט? דב״טאמא אנכי אנשים רמקיימיז בהדאקה זו מצוה דרמיא עאייהו מצות שריפת קדשים שפיר תשובה מאאכה תדאקת זו, הואיא עם ביעוד זד, מקיים מצות ביעוד קדשים דרמי עאיהם, מה שא׳כ בנשים אי! כא! חשיבות ואמת אא ידאיקו עיי׳ש ואם איתא שנשים שעושים מ׳ע שהזמ! נרמא נחשב אקיום חמצוח, א׳כ יש חפדש ג׳כ אצא נשים בי! שמ! שא חואי! אתדומח, כמו אנבי אנשים השובה ביעורם אמאאכה, כמו כ! בנשים מקיימות מצות ביעור קדשים, משמע מזה דאי! עא הנשים שום מצוד, אפיאו אם קיימו העשה, הואיא

ואא צוה אותם הקב׳ה.

א!" אא נהידא אי אומר כז כדברי אור תדש ותניא המסייע אי ׳הוא דברי תנהת רמ׳א באו׳ח םימ! י׳נ משם הריי דמי שנפסקו או אהד מציציותיו בשבת מותר אאבשו בביתו, אבא בחוא אסור, ועייז במג׳א ובט׳ז שם טעמא דחד׳י משום דחתורח אא אמרח באשה אאו אא תאבש בנד שא ד׳ כנפות באי ציצית, דק דעובד בעשת אם אבשו באי ציצית, וכא זח בחוא אבא בשבת דאי אפשר אתטיא בו ציצית אינו אסור אאבוש, במו שאינו אסור איכנם אבית שאי! •בו מעקת ומזוזה עכ׳א. ויש אחבי! נחי דבשבת אסור אתטיא בו ציצית מ׳מ מהטאית אא ניטא חחיוב שא ציצית, ואמת שרי אאבוש בשבת באא ציצית, ומח אי איסור עשר,? ואי! דמיו! באא אמעקה ואמזוזה. שאי! עא הבית שום חיוב, רק עא חאדם, וצריך אומר דם׳א אחריי דחיוב טאית אינו אאא בשער, שיש בו חיוב גברא, תאבד בשבת דאי אפשר אחטיא בו ציצית אינו חא עא תטאית שום חיוב, כמו שאינו חא חיוב מעקח ומזוזח

עא חבית.

ולפי' נאענ׳ד אומד רהא דקדשים טמאים הוא בשדיפח דוקא נמי אינו אאא דבאש תשרד וכא זה בחוא, אבא ביו׳ט מאחד דאי! שורפי! קדשים ביו׳ט הדי עדיי; אא תא עא תקדשים תיוב בשריפת כמו בציצית דבשבת אינו עובר בעשה אם אובש!, משום דבשבת איז באפשר אהטיא בהם ציצית, והבי נמי הוא כן, וכיו! ראא חא עדיי! חחיוב שריפה ודאי שרי אתת אכאבים ואכאותם קודם שיבוא אידי תיוב, כמו דשרי אעשות בגד בעא ג׳ כנפות שאא יתתייב בציצית, משום הבא הוצדד רש׳י בביצה דד כ׳ז ע׳ב אחדש דיש בזת משום איסור מאאכה משוס דרחמנא אחשבית, אבא זואת זד, באמת שרי אתת אבאב אבער קודם שיבוא אידי חיוב שריפח, וא׳כ בשבת נופא אפיאו אאנשים מותר •אבער חקדשים ואי! עאיהם שום חיוב עישח רק מטעם דש׳י משום דרחמנא אחשביח, כמו כ! נשים אפיאו אם נאמר דאיםור נותר הוא זמ! גרמא ונשים פטורות מ׳מ אכתחיאד, אסור משום דאחשביה, ואי! אחאק באנשים דבחוא חא עאיחם איסור נותר בשדיפח אפיאו שחוא זמ! גרמא, אכ! בשבת נחשב מאאכח בכא חביעודי! אפיאו אחשאיכ! אכאבים.

85

אבי גיצ־פ •שבהול ני־ אי; עא־ר; איפור נותר בישריפה מפגי ׳שהזמן גרמא, רכז בישבת מותרי; הן ־בתהילה להישליים לכלבים וביויט לשרוף — אי אפישד לומר כן, •שבאמת בבמה מצות עישה קפדה התורה רק ׳שלא יעבור על העשה, ואם עשת פעויר ישיא יעבור עליו, הוה כמו •שקיים אותו בפועל, ותשביתו דהמיו יוכית על

זר, הוה בישריפה דילפינן מנותר.

וקשה איר העולם נהנו לבער בישש ולבטל מצות שריפה דיליף מנותר, הלא הריה פירש• דישלא בשעת ביעורו, היינו אהר שש, שרוב העולם מבערי; בשש בתיקו; הבמים, אבל לאהר שיש דכבר נאסר בהנאה מדאוריתא, אז ילפינן מנותר, דדוקא בשריפה, אבל בשעת ביעורו דאינו אסור אלא מדרבנ; לא בעי •שריפה (פס־יב ד־ •'ב ע׳ב), ועיכ מוכרה לומר כיון דעדייז לא הל עליו היוב ׳שריפה יש לו רשות לבער בכל דבר, מאחר שעושה פעולה שלא לעבור על העשה דתשביתו אחיכ, דבישעה שיבא לידי היוב כבר אין לו המץ, הוי כמו שקיים העשה ולא מיהישב מבטל מצוות •שריפה, וכמו כן בשמן ׳שריפה, דביויט לא חל עליו חיוב שריפה כדאמרן לעיל, ואיכ יש לו רשות לבער בכל דבר, כדי שלא יעבור על העש־־ אחיי, במו בחמץ קודם •שנאסר בהנאה, ומאתר שהוא פועל שלא יעבור על העשה, הוי במו שקיים העשה, אלא דרהמנא אהשביה לביעור; משום דיוצא בביעור בזה ביויט, הילכך הוי כמו ששרף הקדשים ביויט, דמקרי מלאכה, וא׳כ אי; נפקא מינה בי; אנשים לגשים, שנם אנשים מוהרים לבערן בכל דבר, רק רהמנא אהישביה בכל הביעורי; לשריפה, כמו כ; האיסור על תנשים משום

דרחמנא אהשביה לאיסור.

ועיקר חתירוץ על קושית פיי דמתניתן דאי; מדליקיז בשמן שריפה לא מיירו ב־שמן הקדש רק בשמן תרומת טמאת, דעיקד מצותה לשרוף בלילה, וחוח מצות שריפת שמ; טמאה שלא תזמן גרמא ונם נשים חייבות, ואין ראיה משם כלל עיייש בספר פיי, רק בםימ! ייד אויח פסק הרמיא, אם נשים רוצות להתעטף בציצית ולברך עליו חרשות בידם, וכן בסימן תקפיט גבי תקיעת שופר חנישים פטורות, מ׳מ המנהג שתגשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב שם עטרה זקנים ואף עיפ שהנשים פטורות יבולי! לתקוע ולברך, דכיון שיש להם דעת יבולי; לחכנים עצמ; בחיוב, ויש להם המצוד, כמו שאינו מצווה ועושה וכן פסק הרין בסוכה פרק בי: הלכה קיימא לן כמא; דאמר נשים סומכות רשות אפילו במצות עשה שיש בהן צד איסור שלא במקום מצות לעשותן, שאעיפ שאינן חייבות בדיר נוטלות עליו שכר ולפיכך רשאות לברך עליתם ומצי אמרי אשר

קדשנו במצוחיו ועונו, כיון דישראל נצטוו ואינחו נמי נוטלות שכר.

! דף ציו עיא בדיר, דילמא. סבר ברי יוסי, דאמר נשים' 1P פסק התוםעירובי סומכות רשות, מכאן ארית דמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמ! רמא, אעיפ דפטורות ועיייש, ומפני שמותרין לברך על המצות עשת שהזמן נרמא, מוכרתים אנו לומר שאתר עשייתן נקראת קיום המצות בתורת רשות ולא

בתורת תיוב.

מאת ידידו המברכו בחרש ובט׳ס אליהו זאב קאצין ררב רפה פיטטםבורנ, פא.

86 שאלה מתלמידי ישיבת ד׳ יצחק אלחנן מנויארק

עבד שמנה ספירה ובאמצע ;שתהרה אם מהויב הוא מה׳ת להשלים, או בטי ההשבוז לפי הפוסקים שהספירה צריכה לתיות תמימה וראיתי בספר מנחת הינוך שמביא דאית מיבמות דף סיב ע׳ב: היו לו בנים בגויותו ונתנייר כיו; תדעו מיוהם אהדיו קיים המצוד. של פיו אף דעשייח המצוה היתד, בזמ! שהיה פטור, דב׳נ אי! מצווי! על פ׳ו (סנהדרין נ׳ט ע׳ב), הכי נמי אע׳פ שעתה הל עליו מה׳ת ומקודם היה בפטור מ׳מ המצוה שעשה בפטור עלתה לו ג׳כ

עתה ולא בטל ההשבו! עכ׳ל.

ורב אהד מתלמידי ישיבת דיצ׳א מהלק הא דמצינו בנשים במצוות עשה שהזמן נרמא שאינם בנדר חיוב מצוה, אך מ׳מ מקרי מצוה קעביד, מפני שהיא נ׳כ בקדושת ישראל דק שהתודה הקילה אם היא רוצה שלא לעשות דשאות, לכן אם מקיימה נקראת מצוה, אבל עכו׳ם שהסרה להם קדושה ואינם בםונ המצות וא׳כ מה שייר להם קיום פיו וקשה על ד׳ יותנז ביבמות שאמד שהוא פטור אה׳ב לקיים את המצוה של פיו, אלא ע׳ב לומד שדיי סבידא ליה שהוא דומה לתינוק שנולד מהול, אף שאי! לו קיום מצוד. מ׳מ נהשב לישראל דנולד במצות אתת פתות ממני• תדי׳נ ואי! עליו דק תדי׳ב מצוות, ובז נד שנתנייד בקט! שנולד דמי ויש לו בנים מקרי שנולד בהמצוה יתד, אך תיכי שצריך שברכתו תהיה קיום מצוה,

דהיינו למנות הימים, איך נהשוב לקיים עכ׳ל.

ולא ידעתי את ההילוק שלו, הלא בת׳ד מודה בנשים, הנם שאינם בתורת היוב מצוה, אך מ׳מ אם עשו מקרי מצוד. עבירה כמי שאי! מצווה ועושה, וההיוב מדדבג! מוציא ג׳כ התיוב מת׳ת. (מדרבי במגילה ומג׳א םימ! קפ׳ט.׳)' ועבדים תייבים במצוות כנשים, א׳כ לפי רבדיו בודאי מהויב להשלים הספירה. ועוד מה שמדמה עכו׳ם לתינוק שנולד אי! זד. דמיו! כלל, כי הנולד מהול אי! ביכלתו לקיים המצוה לעולם ונהשב כמו ישראל שאי! באפשרו לקיים מצות כהוגה, שגם מצות כהוגה הוא במגיז תדי׳ג, אבל גד שנתגייר יכול לקיים תמצות לאתר שנתגייר, והראיה מגמרא: היו לו בנים בהיותו עכו׳ם מתלוקת ד׳ יוהנ! ודיש לקיש, שדיי אמד קיים פיו. דהא הוו לית בנים ודיל אמד לא קיים פ׳ו כי נד שנתנייד כקטן שנולד דמי. ותלכד, כדיי. ולפי דברי כת׳ד גם לדיל דםבידא !לו ?)הוא בקט! שנולד דמי. לכ! לא קיים פ׳ו הלא הוא מרמת זאת לתינוק שנולד

מהול ויש לו בנים בהיותו עכו׳ם ונתגייר מקרי שנולד בהמצוה יחד.

ולפי דעתי צדקה הראיה שהביא הספד מיה. ומהויב העבד להשלים מה׳ת לספוד ספירה אך לא הטעם כדעת מנתת הינוך, כי מי שעשה המצוד, תית בשעת ומן, תפטור ניב יוצא את׳ב ועלתה לו לשם מצות בעת תתיוב כי בתום׳ ביבמות סיב ע׳א דיה ד׳ יוהנן הקשה על דיי אע׳נ דלעני! כמת רבדים אמדינ! גד שנתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום מםתבדא ליה לד׳י הכא כיו! דבכותיותו קיים דיזדזער מיוהם !אתריו באותה שער, מפטיר נמי כשנתנייד עכ׳ל. אין לומד כוונת התום׳ כמו שמתרץ המית קושית הטור אבן על הגמרא. איך קיים פיו אע׳פ שעשה המצוד. בזמן הפטור והלכה כמותו (מדיה דך כיה) כפאו ואכל מצה וכו׳ אילימא דבפאו שד וכוי, והתנן עתים תלים ועתים שוטה בשעה שהוא שוטה הדי הוא כשוטה לבל רבדיו, ושוטה פטור מ! המצוות ואין המצוה שעשה בשעת הפטור פוטרו אה׳כ בזמן ההיוב כיון דבשעה שעשה המצוד. היה פטור, ומתרץ המיה דאכילה מצה ושופר וכהנה דהמצוה לאכול מצה ולשמוע שופר בודאי אם עשה בזמן הפטור לא יצא הובת מצה כמו שאכל כשאר ימי השנים מצה לא יצא בפסה מזה, אבל נכי פ׳ו דהמצוה היא להיות לו בנים, ולקיתת אשה ולהוליד

87

זו הכשר מצוה, כיח שיש לו כנים עתה אפילו לא נתניירו הכנים םכירא לחו לכמה פוסקים שיצא, אכל במצת דאין המצוה רק לאכול בזמז הראוי כיוז שעשה הטצוה בזמז שהוא פטור לא קיים הטצוה. א1י כוונת התום׳ לא משמע כז, דאטר התום׳ כהיותו כנויותו קיים המצוח, ולפי רברי חט׳ח בנויותו לא קיים כלל רק

אחיכ מקרי שיש לו כנים.

וההסבר חאמיתי חוא, כי דעת חתום׳ כיוז שתעכו׳ם מקיים חמצוה לשכת יצרה וכ׳נ מוזהרים על הסירוס לפי רוב חפוםקים, ובז משמע מנמרא בכימ פיט ע׳כ, ועיין באע׳ה םימז ה׳ ונם הבז מיוחם אחרי אביו הוא לבז כעת שנתנייר מפטיר מפיו שנם כהיותו עכו׳ם שייך טעט למצוה זו. וחמדדכי כמנילח וכטנ׳א ם׳ קפ׳ט פוסקים דחחיוכ מדרבנן מוציא חחיוכ מן התודה והבא טתתורה ניב מחויב, אכל בעתים שוטח אינו מחויב כלל כאכילת מצח, לכן איננו יוצא בזח שאכל כעת חפטוד, וראיח מהדמב׳ם כפרק ח׳ מחלבות קרבן פסח: גר שגתגייד כין פםח ראשון לפסח שגי, וכן קטן שהגדיל כין שגי הפסחים חייכין לעשות פםח שגי, ואם שחטו עליו כראשון פטוד עכ׳ל ואטאי פטור ביון דכראשון לאו חיוב חוא שחיח עור קטז? אלא דכיון דרחטגא רבייה לקטן שישחטו

עליו ומטגין אותו גפטר הוא ככד מן חשגי.

לכל העבד שמגה את הספירה בהיותו עכר והוא דומה כמצוות לאשת ותום׳ כב׳ק פ׳ח ע׳א דיה יהא עכר וכו םכירא להו רעכד עדיף מאשה וזיל רבי נמרינז לה לה מאשה היינו לחחמיד על חעכד ולעשותו כישראל אכל לקולא לא וכו׳ רק שאינו מקבל שכד כהיותו עכר כמצווה ועושה, רק כאינו מצווה ועושה, טיט מותר לו טדרכנז לספור םפידח, ונחשב הוא כקטז שסיפר והנדיל אח׳כ שפשיטה לו שמועיל המניז שטנה קורם שחנדיל ומחויב הוא לספוד מה׳ת אח׳כ כמו כן כעבד מועיל מח שספר בחיותו עבד ואחרי שנשתחרר מחויב חוא

מחית לספור ולחשלים חמנין שסיפר מקודם.

מאת ידידו הדו׳ש ומברכו בכטו׳ס אליהו זאב קאצץ החופיק פיטטםבורנ, פא.

(א) למען שלא להוציא הנייר חלק כתבתי זאת

בטור הושן משפט סימן ליד ם׳ק ה׳ כתב הרשכ׳א על אחד שהעידו עליו שעבד על שבועתו וטוען שוננ הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו למסור לו שבועה, שאם כן איז לד השוד אפילו כשבועות העדות שיכול הוא לטעון שכהתי וכדאמרינן בפרק אלו נערות ל׳נ עיא: עדים זוממים ממונא משלטא מילקא לא לקו משום רלאו כני התראה נינהו, אמר רכא תרע ניתרי כהו, אימתי ניתרו בהו? מעיקרא אמד, אישתלין וכו׳ עכ׳ל, והקשו האהדונים על הרשכ׳א שהוא מביא להיפד שמהנמרא משמע שיוכל לומד אישתלין, שכהתי, והוא פוסק

שאינו יכול לטעון שכחתי.

ולפענ׳דנראה לומר שהוא פשוט ונכונים דברי הרשכ׳א שהוא אומד שהאדם לא יכול לטעון שהוא שוננ ושכח הדין או שלא למד מעולם הרין, בי טה שכתוב בתורח כפירוש חוא חיוב על האדם ללמוד ולקיים ראם לא נאמד בז איד השוד על השבועה. לא יוכל עוד לשבוע ולהאמין לו כשבועה, הלא יכול לומד שכחתי הדין מה שכתוב בתורה או שלא למדתי מעולם דיו של שבועות ועדות

88

,למה ג׳כ עדים זוממים אין צריכי; התראה על הממון וצריכין לשלם הממו! שהעידו יעקר, רק מלקות לא לקי מפני דלאו בני התראת נינתו, ואם התרו בהו יכולין לומד אישתלי; ושכחנו הרבר מה שאמרו לנו האנשים והתרו בנו מקודם. משמע מזה כי מת שכתוב בתורה r! תענה ברעך עד שקי או לא תשא• את שם ד׳ אלהיך לשוא וכו׳ זאת לא יוכל לטעון שכהתי או שלא ידעתי מעולם דבר זה, מפני שהוא כתוב בתורה, והאומר מותר מפני שלא ידע מת שכתוב בתורה מזיר הוא, אבל ללקות צריכי! התראה מפני שיוכלו לומר שלא באנו להעיד רק על הממון, הילכד אי איכא למענשיר, לא תענישתו אלא ממון, ואתי שפיר דברי תרשב׳א, כיי על דבר שכתוב כתודה לא יוכל לומר שוננ חייתי ושכתתי, כי כל אדם

מוכרה ללמוד ולידע הדין על בוריו.

(ב) בב׳מ ח! מ׳ח ע׳ב

רשיי בר׳ה הנותן ערבון פירש לא דמי לההוא דלעיל דזת אינו פריעת מקצת מעות אלא ערכון ומשכו! לקנות את החוור בו עכ׳ל, ומוכרה דש׳י להלק כן מםונית הנמרא במתלוקת ר׳ יוסי ור׳ יתודת אם אסמכתא קניא או לאו, ואמר דשב׳נ בריא בזמן שאמר לו ערבונו יקוו, אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מתם תמש מאות זוז קנה ומתזיר לו את השאר ע׳כ מתלוקת ר׳ יוסי ור׳ יהודה

בעירבון אינו פריעת מקצת מעות אלא עירבון ומשכון.

והקשה התוספות בדית בזמן שאיל עירבוני יקון וזיל פירש׳י שעירבוני יקרן כננד כל המקת תימא רהא עדיך מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל, לכן פירש התוספות •ערבוני יקוז, משמע שעירבוני יהיה קנוי לך אם אהזוד בו וכו׳ ונראה לי לומד שדש׳י ותוספות בקדושין דך ה׳ ע׳ב בדיה מנה אין כאז משכון אין כאז ואין האשה מקודשת אם אמר לה התקדשי לי במנה וההניה לה משכון כיון שלא ישאד ביד האשה, ודאי אמד לה התקדשי לי במשכון זה פשיטא דמקודשת, וכמו כן אם אדם אומר להבידו אתן לך מנה במתנה והניה לו עליה משכון לא קנה המעות במשיכת המשכון, והבינו היים בשם דית אומר שאם אדם אומר להבידו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תהזיר לי המשכון עד שאתן לך מנה, דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו דמנה וכוי, ודש׳י םבירא לו כלשון ראשון של התוס׳ כיון שלא ישאר תמשכוז

ביד האשה ואין אלא עירבון לא קנה משכון.

וכל משמע מדבריו של רש׳י בדיה מנה אין כאז וז׳ל הילכך משכון אינו שוה כלום שאי; המשכון מתנה, אפילו נתז בתורת עירבון לקנות את הכל לא קנה מנה אין כאז משכון אין כאז שהדין אסמכתא לא הניא, אך התוספות שהקשה על דש׳י וסבידא לו דעדיך מנתז בתורת פירעון וקנה הכל, שכיון שפירש בהדיא שיכול לעכב המשכון םבירא לחו כד׳ת שאם אדם נתז משכון קונה עד שית! לו כל

הכסך שהבטיה.

הועתק ותומס לאיגטרנטwww.hebrewboohs.org

«נ״י חיים תשסי׳א